בתום הרצאה במרכז הארץ פנתה אלי אישה כבת ארבעים, לבושה בחלוק לבן שכיסה בגדים אלגנטיים. היא עמדה בצד וחיכתה עד שאחרון המגיבים והשואלים ייצא, עד שנשארנו רק שתינו באולם.
הדמעות אשר כיסו את עיניה וההיסוס שהיה בקולה נבעו לא רק מהקושי למצוא את המילים הנכונות בעברית, אלא בעיקר מהסוד שהיה עליה לחשוף כדי לקבל סיוע.
לא מדובר באישה מוכה.
"יש לי בעל מקסים, הוא איש טוב וחכם. הוא אוהב אותי והכול בסדר, יש לי באמת מזל גדול, יש לי איש טוב", אמרה כדי לנתב אותי אל המקום בו היא נמצאת. שוב התנצלה על כך שקשה לה עם העברית ושאני לא אכעס שהיא... "מחפשת מילים... נו... מילים מתאימות... תביני אותי טל, כן? ברוסית אני אדם אחר לגמרי..."
בינתיים נכנסו למקום עובדים שהחלו לפרק את הבמה, לקפל ציוד ולסדר את הכיסאות. היא כבר לא דיברה אלא לחשה והתקרבה אליי קרוב מאוד, לעמדת הסתודדות. בין משפט למשפט היא הגניבה מבטים חשדניים לעבר הגברים שעבדו במרץ והתבדחו ביניהם על עניינים שלהם.
יש לה ילד גדול, "בן שלי הוא כבר בן שמונה עשרה והוא באמת ילד טוב, ילד טוב מאוד, אבל יש לו בעיה שאני לא יודעת מה לעשות איתה. יש לו חברה והוא מכה אותה. את מבינה בעיה שלי טל? אני אימא שלו ואני רואה שהחברה שלו ילדה טובה, עדינה, יפה מאוד, יש לה עיניים כחולות וגדולות והיא קטנה ממנו והיא באמת ילדה טובה, טובה, טובה, והיא כל כך תמימה והיא כל כך אוהבת אותו... כן? את מבינה טל? אני עכשיו אימא שלו ואני רואה מה יהיה בעוד שנים. היא עוזבת וחוזרת, עוזבת וחוזרת, ובסוף היא תעזוב אותו, בעוד הרבה שנים, ואז יהיו להם ילדים ויהיה כל כך הרבה סבל... ואני לא יודעת מה לעשות. אולי את תגידי לי? מהניסיון שלך? אני לא יכולה לדבר איתו בכלל, הוא לא מוכן לשמוע. גם אבא שלו לא כל כך מסתדר איתו. קשה לדבר איתו הוא לא מוכן לשמוע. כשהוא עצבני אז הוא מתפרץ על החברה שלו ואומר לי שזה מגיע לה".
כשמתחילים לבכות מולי, גם אני מתחילה לבכות, ולא משנה מהי הסיבה. עמדנו שם שתינו, מחזיקות ידיים חזק ובין משפט לדמעה ניסינו לטכס עצה ולמצוא פתרון לבעיה קשה וגדולה שיכולה להיות בעיה גדולה יותר וקשה עוד יותר אם היא לא תיפתר לאלתר.
אני חושבת שזו אחת הדילמות הקשות ביותר שנדרשתי להן. גם אני אימא לשלושה בנים ולא פעם שאלתי את עצמי מה יהיה אם יום אחד תגיע אלי הביתה זוגתו של אחד מבניי...
החלטנו להיפגש ולדבר הלאה. כשנפרדנו היא אמרה לי: "אני חזקה מאוד ומה שנחליט ביחד, זה מה שיהיה... אני רק לא מסוגלת להחליט, תעזרי לי להחליט נכון".
מדובר במקרה פרטי אך יש פה גם מקום לדיון עקרוני;
א. הילד (בן ה-18) מסרב לשעות לדברי אימו.
ב. הוא מצדיק את אלימותו כלפי חברתו: "מגיע לה", כדבריו.
ג. הוא כבר לא כל כך "ילד" - הוא גבר, אדם בוגר, אחראי למעשיו... מתגייס לצה"ל בקרוב ויקבל נשק לידיו.
ד. הוא לא מכיר בבעייתו ולכן כרגע הוא אינו בר טיפול.
ה. גם אם יסכים לטיפול כלשהו - אין בידי המשפחה די כסף כדי לממשו.
ו. כל עוד הסביבה "מחרישה", (אימו, החברה, משפחתה, החברים) - הוא מקבל לגיטימציה למעשיו.
ז. כל עוד הסביבה אינה מונעת בצורה פעילה וישירה את התנהגותו האלימה - הוא לא רק מקבל לגיטימציה אלא עידוד להמשיך ולעשות את כל העולה על רוחו כלפי חברתו, ובכך הוא נכנס אל בועה של התנהגות אלימה כנורמה.
ח. הלגיטימציה והעידוד הם גם מסר שמשמעותו: "כל דאלים גבר", ועולם כמנהגו נוהג.
ט. אלימותו יכולה להפכו גם לרוצח (גם אם זה יקרה בשוגג).
י. המסלול בו הוא נמצא עתה יביא סבל וחורבן על עצמו, על קרוביו ועל החברה כולה.
מה עושים?
ראשית יש להבהיר: מבחינה חוקית, מדובר בחובתה של האימא להודיע על העבירה שבוצעה, וזאת אף מבלי שמדובר במקרה של נערה הנמצאת מתחת לגיל שמונה-עשרה. על אחת כמה וכמה, היא חייבת בדיווח כשמדובר בקטינה!
1. על-פי חוק "אי מניעת פשע" - חובה לדווח על כל דבר פשע כדי למנוע את קיומו. סחר בסמים, שוד וסתירת לחי לחברה - הם בגדר פשע. (המקרה המפורסם האחרון היה של הגב' מרגלית הר-שפי שעל-פי הטענות ידעה על הכוונה לרצוח את ראש הממשלה ולא דיווחה כדי למנעו - על כך היא הורשעה בדין).
2. על-פי חוק "לא תעמוד על דם רעך" - כל אזרח חייב להגיש עזרה לנפגע בכל מקרה של אלימות. במקרה זה האימא היא אחראית וחייבת לפעול למען הנפגעת.
3. ישנן דרישות נוספות בחוק הפלילי המכתיבות התנהגות הולמת וגילוי תופעות האלימות על-מנת שיטופלו, אך לא ארחיב בהן כאן שכן אין הן עיקר המאמר.
מבחינה מוסרית לדעתי על האישה להחליט על פניה למשטרה. בכך היא מעבירה לילד/גבר מסר כי הוא אינו עושה מה שהוא רוצה וכי הוא אינו חי בואקום. למעשים שלו - יש תוצאות. בכך היא גם מגנה על הנערה, על הילדה שאולי היא הבת של מי שקורא או קוראת את המאמר ברגע זה.
כל עצה אחרת שאתן לה יש בה דבר לעידוד עבירה ולכן, הצבת אולטימטום בנוסח: "בפעם הבאה שאתה מרים יד אני מדווחת למשטרה", או; "אם אתה לא נכנס למסגרת טיפולית, אני פונה למשטרה" וכו' הן לא בגדר עצות שהיא תשמע ממני.
נשמע מזעזע? מנוגד לטבע? אכזרי? לא אנושי? מנוגד לרגש האימהי?
לאחר שפנינו לחוק וראינו כי רק זו הדרך היחידה בה היא רשאית לפעול, נפנה לרגש האימהי שרוצה לחנך ולדאוג לעתיד הילד. לדעתי, יתכן וזוהי ההזדמנות האחרונה של האם להבהיר לו כי היא נגד אלימות, כי היא לא נותנת לה יד וכי הוא לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גברים רבים מרשים לעצמם להיות אלימים כי הם יודעים שהם יכולים להתנהג בצורה כזו בלי לתת על כך את הדין - מתוך בחירה ומתוך שליטה. לדעתי, לאחר ש"הילד" יראה שוטר בפתח ביתו, ויבלה לילה במעצר עם העכברים, יתכן שהוא יתעשת, ועדיף שעה אחת קודם; בטרם יהיה מאוחר מדי!
עד היום, הילד הזה עושה מה שהוא רוצה ואין איש שיעצור אותו, שימנע ממנו, או שיבהיר לו שיש קודים להתנהגות עליהם הוא לא רשאי לעבור.
עוד רצוי להבהיר, כי במצב דברים זה, בו הילד מגיע למשטרה ונפתח נגדו תיק פלילי (אם נפתח), הרי שלמשטרה יש את היכולת להפעיל שיקול דעת. למשטרה הסמכות מה לעשות עם התיק. האם להעמידו לדין, האם להמליץ על ענישה כזו או אחרת, האם להפנותו לטיפול, האם להציב לו אולטימטום וכו'. זה לא המנדט של האימא כאזרחית להפעיל שיקול דעת ואם היא תעשה כן היא תעבור על החוק ותהיה שותפה לדבר עבירה. בנוסף, היא לא תישמע על-ידי בנה.
חשוב להדגיש כי החוק אינו נתון לשיקול דעתו של האזרח, בדיוק כשם שחוק חינוך חובה אינו נתון לשיקול דעת ההורים; שיקול הדעת נעשה על-ידי המחוקק עוד בטרם חוקק החוק.
ומה על הילדה? מי יגן עליה? מי דואג לה? האם חיפוי האם על בנה אינו מפקיר את הילדה המוכה, את גופה ואת נפשה? הרי צריך להגן עליה והיא צריכה לדעת שיש לה הגנה מטעם החברה בה היא חיה?!
המסר המובע כאן הוא קשה ונחרץ, אך לא מדובר במספר אפשרויות שכן פניה לטיפול משפחתי או פניה לייעוץ באחד מקווי החירום או לתחנות הטיפול באלימות במשפחה ממשיכות להעמיד נערה חסרת ישע בסכנה והן בגדר שיתוף פעולה עם העבריין, כאשר פעולות אלו מבוצעות כתחליף להוראת החוק לפנות למשטרה.
___________
[המאמר נכתב לאחר ייעוץ עם עורכי דין].
המאמר פורסם באתר BSH.
טל רבינוביץ', כתבה את הספר: "כלה ונחרצה", ספריית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן כתבה מספר ספרי ילדים.
לכותבת אתר אישי:
[קישור]
