עברנו את שלושת השבועות שבהם זוכרים את הפורענויות שבאו עלינו לאורך ההיסטוריה ואנחנו כבר אחרי השיא שלהם, אחרי תשעה באב שבו התאבלנו על חורבן בתי המקדש. והנה אנחנו מתקרבים לט"ו באב שעליו אמרו חז"ל [תענית כו/ב] שהיה יום טוב נעלה ביותר: "אמר ר' שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין (כדי) שלא לבייש את מי שאין לו". אבל עד שמגיעים ליום הזה, כהכנה אליו, אנחנו עוברים את התקופה הקשה שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב. מה העניין בזה, מדוע בכל שנה התקופה הזאת קשה ביותר לעם ישראל ומשמגיע ט"ו באב אפשר לנשום לרווחה, מרגישים הקלה?

מסביר בעל ה'מאור ושמש': "שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חָשַׁך בעדם"; הוא מסביר על-פי הקבלה מדוע זה כך, אבל אנחנו לא נאריך בכך כי לענייננו נוגע רק שזה אכן כך וכולנו חווינו את זה בדיווחים החדשותיים, שתמיד הם קשים באופן חריג בתקופה זו, כי האירועים המדווחים קשים ביותר. עם כל הכאב, לא נדבר כאן על האסונות הפרטיים שאירעו ודווחו בתקופה זו, כי לעניות דעתי האסונות הפרטיים הם רק נגזרת של הבעיה האמיתית, שהיא לאומית מנהיגותית. בכלל, ובדור הזה בפרט, כאשר מדברים על מנהיגות של עם ישראל חייבים להבחין בין המנהיגות הטכנית ובין המנהיגות הרוחנית. אומנם אצלנו התבלבלו היוצרות, אבל זה רק מחמיר את הבעיה, כי התוצאה היא שהבלבול נראה מובנה בעצם הקיום שלנו, מה שלגמרי לא נכון.

הנכון הוא שהמנהיגות הרוחנית אמורה להקרין מרוחה על המנהיגות הטכנית ובכך להשפיע על התנהלותה שתהיה קרובה ככל האפשר לדרך שמתווה התורה הקדושה. אבל זה אפשרי רק כל עוד המנהיגות הרוחנית אינה כפופה בשום דרך למנהיגות הטכנית. כי כאשר המנהיגות הרוחנית כפופה לזו הטכנית, כפי שזה קורה אצלנו, המצב מתהפך; המנהיגות הטכנית היא המקרינה על המנהיגות הרוחנית וזו הופכת לחיקוי שלה. חיקוי לא כל כך מוצלח יש לומר. כך נקלענו למצב שבו הרבנים נבחרים בבחירות דמוקרטיות כביכול, אלא שמתלווה אליהן כל הכיעור של בחירות כאלה, כולל השמצות ו"דילים" שכל קשר בינן ובין התאמתו של המועמד לתפקיד הנכסף הוא קשר שלילי ואף הרסני. והרי בעבר כבר ראינו שבשיטה הזאת נבחר לתפקיד הרם מועמד שאינו ראוי. ואינני מדבר על החשדות נגדו אלא על גדלותו התורנית.

הוא חָשַׁק מאוד בתפקיד וזכה בו בזכות קשריו, לא בזכות כישוריו. האם זה היה טוב ליהודים? האם זה הגביר את אהבת ישראל? הוסיף משהו לאחדות ישראל? נו באמת, מי חושב עליהם בכלל?! הוא חשב שזה טוב לו וכל השאר לא חשוב. כי אצלנו למרבה הצער - המידה הזאת ששמה אהבת ישראל קיימת בגלוי רק ביחס למי ששייך לקבוצה שלי, ביחס למי שיש סיכוי שיתמוך בי או שלפחות לא יפריע, אבל לא כל כך ביחס לכל האחרים. כל האחרים יכולים להיות מסומנים פתאום כאויבי העם והתורה. והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. ואם נוסיף לנ"ל את הבחישה של אינטרסנטים למיניהם בתהליך ההכנה של הבחירות, בחישה שכבר התרגלנו אליה כי היא מככבת בכל מערכת בחירות, נבין מאיפה באה לנו תחושת המיאוס ממה שאנחנו רואים ושומעים.

איזה מזל שהבחירות עצמן אמורות להיערך לאחר תום שלושת השבועות; זה נותן תקווה, קלושה אמנם, שהתוצאה שלהן תהיה כזאת שתסמן התחלה של דרך חדשה ישנה, דרך של אהבת ישראל ופעילות מכוונת להגברת האחדות בעם ישראל. אמרנו "תקווה קלושה" כי קשה לצפות שתהליך לא חיובי כמו תהליך הבחירות יוביל למשהו טוב. קשה לצפות למרות שהתהליך השלילי היה בשלושת השבועות והבחירות נערכות יומיים אחרי היום שעניינו הוא אהבת ישראל, ט"ו באב, עדיין מדובר בתהליך שלילי שאמור להוליד משהו חיובי, וזה קשה. אבל מי יודע, אולי. אולי יקבלו השראה מאותן בנות ישראל שנמנעו מללבוש את בגדי עצמן ולבשו בגדים שאולים "כדי שלא לבייש את מי שאין לה"; הרי כך נהגו כך נהגו גם המיוחסות וגם העשירות ביותר כמפורט שם בגמרא. מאותן בנות ישראל עלינו ללמוד שלא משנה מהו מעמדך העכשווי או זה שאליו אתה חותר, בכל מקרה ובכל מצב אתה חייב להתחשב ברגשותיו של הזולת יותר מאשר ברגשותיך שלך.

מאפלה לאור גדול

את הכותרת לחלק הזה לקחנו מהגדה של פסח; שם, ממש לפני שמתחילים לקרוא את ההלל, מודים לקב"ה שהוציאנו ממצרים "מעבדות לחרות (...) ומאפלה לאור גדול". במצרים ידענו שאנחנו עבדים כי היינו משועבדים לגורם חיצוני, לפרעה מלך מצרים. לכן, בצדק אנחנו זוכרים את התקופה ההיא כתקופה בה היינו בחושך גמור ולכן מתארים את היציאה משם כמעבר "מאפלה לאור גדול". לפי זה, בהשוואה לחושך שבו היינו במצרים, כעת אנחנו מצויים בחושך כפול ומכופל; כי שם ידענו שאנחנו משועבדים וייחלנו לאור הגאולה שיזרח עלינו, לעומת זאת כעת - נדמה לנו שאנחנו בני חורין, שהרי אף פרעה לא מאיים עלינו עם שוט שנשלים את המכסה היומית של הלבנים, אבל המציאות היא שאנחנו משועבדים; לאו-דווקא לגורם חיצוני אלא לדעות הנפסדות של עצמנו, למרדף הנצחי אחר מה שנתפס כהצלחה במונחי העולם הזה.

ומכיוון שאנחנו בכלל לא מודעים לכך שאנחנו משועבדים, ואפילו נדמה לנו שאנחנו בני חורין, הרי שהחושך בו אנחנו מצויים הוא כבד הרבה יותר מזה שבו היינו במצרים. הרי בדרך להצלחה הזאת אנחנו מוכנים לפגוע, ואף פוגעים ר"ל, בכל מי שנדמה לנו כי הוא עומד בדרכנו אליה, ומצב זה נתפס אצלנו כהוכחה לחירות; עובדה, אני חופשי להיאבק על האינטרסים שלי. ובכלל לא מודעים לכך שהמאבק הזה - בצורתו הנוכחית - מעיד על שיעבוד ולא על חירות, כנ"ל. וכבר הגיע הזמן להשתחרר מהשיעבוד הזה, מהחושך הנורא הזה, ולצאת לאור הגדול של הגאולה האמיתית והשלמה. וכדי שזה יקרה, אנחנו צריכים רק למלא את ההוראות של משה רבינו בפרשת השבוע "ואתחנן" בפסוק שקראנו גם לא מזמן, בתשעה באב [דברים ד]: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.

הסברנו בעבר כי "אֵין עוֹד" פירושו שאין עוד מציאות מבלעדי ה'. התבוננות בפסוק הזה תביא להפנמה של הרעיון שמציע לנו משה רבינו, שכן את ההתבוננות הזאת הוא מציע לנו אחרי שהוא מזכיר לנו כי במו עינינו ראינו שזו אכן המציאות: [לה] אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. הרעיון הזה מבטא בפשטות את אחדות ה' בכל הבריאה והרי אצלנו - אהבת ישראל ואחדות ישראל הם הביטויים הכי עליונים לכך שאנחנו מכירים באחדותו של הבורא ומקבלים עלינו את מלכותו יתברך. וכאשר נקבל עלינו את מלכותו יתברך, לא יהיה עוד מקום למחשבות בסגנון של "דווקא אני (או המועמד שלי) אמלוך" כי הרי יש לנו מלך ואין זולתו. ופה על הארץ - מה זה משנה מי ימלוך, העיקר שידבק בדרך שמתווה משה רבינו.

וכאשר מקבלים עלינו את מלכותו יתברך, מקיימים הוראה נוספת שכתובה בפרשת השבוע: [יח] וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה' (...). לעשות הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב פירושו "לנהוג לפנים משורת הדין"; לתת לזולת גם אם על-פי שורת הדין לא מגיע לו. ומצד שני, לא להגיב אפילו במקרה שנדמה לי שפגעו בי, להתעלם. בטח לא לפגוע בחזרה. ולהתנהגות כזאת יש גם בונוס מובטח בהמשך הפסוק: לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. כי, כמו שדיברנו לא פעם וכמו שלומדים בבירור משלושת השבועות הקשים שעברנו, אין לחצים חיצוניים אם אין קודם חולשה פנימית. במלים אחרות, הלחץ האירופי בצורת הכרזת חרם עלינו מהווה קריאת כיוון ברורה אלינו; הם אומרים לנו: אתם מפולגים, לכן אתם חלשים, לכן אין לכם סיכוי לעמוד בלחצים שלנו.

לכאורה, מה המיוחד בט"ו באב יותר מכל ט"ו אחר בכל חודש, שדווקא עליו נאמר שלא היה יום טוב כמוהו, יותר מפסח וסוכות שגם הם בט"ו לחודש? בקבלה ובחסידות מבואר שהמעלה המיוחדת שלו היא בכך שהוא בא אחרי הירידה העצומה, אחרי החושך (הרוחני) הנורא שמבטא תשעה באב; האור המלא של הלבנה ביום הזה, וישראל נמשלו ללבנה כידוע, מסמל את הפיכת החושך לאור, שזו התכלית שלנו בעולם הזה. כדי שנצליח לפעול את זה בכוחות עצמנו, צריכים קודם להודות שאנחנו אכן הולכים בחושך, וזה קשה מאוד. אבל בכל מקרה הגיע כבר הזמן שנראה את האור הגדול ולו בדרך של מתנה משמיים כנבואת ישעיהו [פרק ט]: [א] העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול: יושבי בארץ צלמוות, אור נגה עליהם.