המאבק ההולך ומסלים בין ציבור תושבי יש"ע לבין מערכות השלטון, שביטוייו האחרונים הם העצומות הקוראות לסרבנות מחד והחקירה המשטרתית שנפתחה מנגד, העמידו בחוד החנית, משני צידי המתרס, את נעם לבנת וציפי לבני. שני אנשים שבעבר היה קשה להעלות על הדעת שיעמדו זה מול זה.
כל כך דומים וכל כך שונים. הוא בראש מטה "חומת מגן" שמנצח על עצומות הסרבנות. היא - שרת המשפטים בראש המערכת שמנסה לדכא בכוח את איום הסרבנות המתפשטת.
שניהם היו חניכים, בעת שהדרכתי בתנועת בית"ר בתל אביב. בשכבות גיל שונות. הכרתי היטב את אבותיהם, וגם שיתפנו פעולה בשירות המחנה הלאומי. את איתן המנוח ואת עזריאל יבל"א. הילדים יצאו במידה רבה בתבנית אבותיהם. שניהם ג'ינג'ים, גם באופי, אבל באופנים שונים.
עזריאל הסוער והבלתי מתפשר לוחם הלח"י ויד ימינו של ד"ר ישראל אלדד, מחד. ומאידך איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל; מאופק עם חוש הומור יבש לעיתים סרקסטי ועוקצני, ובעיקר פרגמטי. תכליתי. איש של ביצוע. תכונה חיונית בין בכירי תנועת החרות דאז שרגליהם לא תמיד היו צמודות לקרקע.
נעם, מוכשר כשד עם מנת משכל של יחידי סגולה, נפגע קשה במהלך שירותו הצבאי. תושיה של חבר הצילה את חייו והוא החלים מפציעה שעל פי הספר היתה עלולה להסתיים בשיתוק מוחלט. אולי בהשפעת הנס הרפואי, בחר להקדיש את חיו לארץ ישראל וללימוד תורה במקומות שצדיקים חששו להלך בם. אני יודע שאימת הדין לא תרתיע אותו, כמו גם את מרבית חבריו, מלהמשיך במאבק. המחשבה שיוצאי תנועת החרות עלולים לשלול את חרותו בגלל אהבת ארץ ישראל שלו היא בלתי נתפסת. ואני גאה בו, למרות הסתייגותי מסרבנות המאורגנת, מראש ומלמעלה.
ציפי פנתה בכלל לכיוונים אחרים. עבדה בשירות המוסד ובמגזר הפרטי. היא נכנסה לפעילות פוליטית בגיל מאוחר יחסית. בודדים זוכרים שנכנסה לראשונה לכנסת בזכות השיריון לנשים עם 146 קולות. אני מכבד את דעתה (המנוגדת לדעתי), ואת העובדה שמהרגע הראשון התייצבה לצד אריאל שרון באופן חד-משמעי, בלי "לזגזג" כמו יתר עמיתיה ועמיתותיה חברי הליכוד בממשלה. אני מוכן להמר שלו אביה המעשי היה עוד עימנו, הוא היה מקבל את בחירתה.
ואני חרד לה. כי היא הולכת ומצטיירת כדמות המזוהה בליכוד יותר מכל עם תוכנית ההינתקות אחרי אריאל שרון. זאת, בשילוב תפקידה הנוכחי והעובדה שהיא מרכזת את תגובת מערכות החוק להתנגדות, עלולים להפוך אותה ליעד אפשרי.
ואת העימות ההולך וקרב בין שני האנשים הטובים האלה מלבה האיש ההוא, שאת מלאכת הבנייה וההרס למד בשדמות מפא"י ואת התחבולות שבהן הוא מכה פעם אחר פעם את יריביו הרבים ממנו ראש בראש עד שהם צונחים מסביבו מותשים ומובשים, למד בשדה הקרב. והוא משסה את הצעירים ממנו אלה באלה בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".
והוא יכול לעצור את המחנות רגע לפני שהם אוחזים איש בכנף בגדו של רעהו. בחירות או משאל עם. משהו שינתב את הלהט לאפיקים הדמוקרטיים המקובלים. אבל לא. הוא לא יעשה זאת. לא מרצונו. כי הוא איש מלחמות. והכוחנות טבועה בדמו. היא חלק ממנו.
והשאלה היא איך אוכפים בחירות בטרם פורענות. אולי תנועה ציבורית על-מפלגתית שתצא לרחובות כמו אחרי מלחמת יום כיפור, שתציף את הכיכרות במתנגדי ההינתקות, יד ביד, עם תומכיה, בדרישה למיצוי ההליך הדמוקרטי במלואו. כזה שלאחריו לא יהיה ספק מה העם באמת רוצה.
