"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". משה רבינו מונה את כל המעמדות בעם ישראל - מראשי העם עד שואבי המים. וקשה - מדוע משה רבינו הולך ומונה את כל המעמדות והאנשים בבני ישראל, וכי זמנו של משה רבינו מיותר? הרי זמן זה היה ימים לפני פטירתו, ימים קדושים, ימים של התבוננות, ימים של הסתכלות על החיים, על העבר, על העתיד, ומדוע משה לא קרא וביקש שכולם יגיעו לפניו בלי למנות את סוג מעמדות האנשים?
ועוד קשה - "ניצבים" - בכל פעם שמובא בתורה, מסמל על אנשים רשעים כדתן ואבירם, או אנשים לא הגונים, ומדוע פה משה רבינו כך קורא לבני ישראל "ניצבים", שזו לשון הנאמרת על רשעים? אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: הנה אנו עומדים אור ליום חמישי, יום שבקהילת קודש "שובה ישראל" קיבלנו על עצמנו יום תענית ותפילה ותחינה להקב"ה, ערב ההילולה של הסבא הקדוש רבנו
חיים פינטו הגדול זצוק"ל, ויודעים אנו שאין דבר העומד בפני התפילה ובכוח התפילה לשבר רקיעים ולמתק את הדינים ולשנות גזרות רעות להופכן לגזרות טובות.
והנה כשנתבונן על בני ישראל כשהיו במדבר, הקב"ה גזר גזרה, לאחר שהביאו את דיבת הארץ רעה, שכל הדור ההוא ימות במדבר וכך מובא בתוספות [במסכת בבא בתרא]: שכל ליל תשעה באב כל דור המדבר היו חופרים קברים לעצמם ובליל תשעה באב שוכבים בקבר, וכל שנה כחמש עשרה אלף איש היו מתים ולא קמים מהקבר בליל תשעה באב, מי שלא היה קם כל הקהל היו מכסים את בורו ושם הייתה קבורתו. וכך במשך ארבעים שנה, חמש עשרה אלף מדור המדבר היו מתים בקבר אשר כרו לעצמם בליל תשעה באב. אך בשנה האחרונה שאף בה היו צריכים למות חמש עשרה אלף יהודים בליל תשעה באב לא מתו באותה שנה חמש עשרה אלף יהודים, חשבו אולי לא חישבו נכון את ליל תשעה באב וכך גם למחרת חפרו קברים ושכבו בתוך הקברים כל עדת בני ישראל ושוב אף אחד לא מת. וכך עשו עד ט"ו באב ובליל ט"ו באב, כשהבינו שוודאי עבר הזמן וודאי לא טעו בזמן תשעה באב, קמו והבינו שניצלו ממוות והתבטלה אותה גזרה.
והנה בתוך כלל עם ישראל היו מתוך החמש עשרה אלף האלו מכל המעמדות שהתחייבו מיתה, מהראשי עם עד שואב המים ואיך ניצלו ממיתה? מה גרם לחיתום של הארבעים שנה שלא ימותו החמש עשרה אלף איש? אמרו חז"ל: השנה האחרונה כולם הבינו שעומדים להיכנס תכף לארץ ישראל והבינו שפה תיפסק המגפה ומי שיינצל בלילה ההוא ממוות מובטח הוא להיכנס לארץ ישראל והמוות לא אורב לו תכף, לכן עמדו בלילה ההוא כולם בשיברון הלב, בבכי גדול ובהכנעת הלב להקב"ה שיסלח להם ויאריך את ימיהם וששר המוות יסור מהם ובכוח התפילה והתחינה והצעקה להקב"ה נכתבו כולם לחיים, ואף אותה גזרה שכולם ימותו במדבר לא חלה עליהם וניצלו ויצאו לאורה ולחיים טובים.
וזה מה שאומר להם משה רבינו ומלמדם לפני מותו: "אתם ניצבים", בתוך כל הקהל העומד פה כנגד משה רבינו ניצבים, שזה מלשון אנשים אשר אינם שלמים שזה אותם אנשים אשר היו בכלל בני המוות במדבר, נמצאים פה וניצלו ממוות והם מכל שורות העם מהגדולים עד הקטנים והכל משום שהגיעו בתפילה מעומק הלב עד "ה' אלוקיכם".
וזה כוחה הגדול של התפילה וביום מקודש הזה, אשר רבים מבני קהילתנו עומדים בתפילה ותחינה בערב ההילולה של הסבא הגדול שכוחו רם ונישא, ודאי שהתפילות האלו יעלו וישברו רקיעים וימתקו את כל הדינים, כל יהודי יתפלל בלשונו ובכוחו לפני הקב"ה.
כוחה של התפילה וידוע המעשה על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אשר באחד הימים התאכסן באכסניה ופתאום ראה קבוצה של סוחרים עומדים בצד ומניחים תפילין בזריזות ומלמלים כמה מילים, חולצים את התפילין ועומדים לצאת למלאכתם, עצר אותם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב והלך והתחיל למלמל לפניהם משפטים אשר אינם מובנים, אמרו לו הסוחרים: איננו מבינים מה שאתה מדבר, ענה ואמר להם: ראיתי איך התפללתם וניסיתי לשמוע מה מילמלתם ולא הצלחתי להבין, איך אתם רוצים שהקב"ה יבין את תפילתכם, כזה מלמול כפי שמילמלתם אי-אפשר להבין אותו. ענו ואמרו לו: אימא אשר מטפלת בבנה הקטן שהבן עדיין לא יודע לדבר ומשמיע רק קולות ומילמולים האימא מבינה אותו טוב אפילו שלא אומר כלום בפירוש, כך הקב"ה הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מבין אותנו גם כשאנו לא מדברים בפירוש ואף אחד לא מבין אותנו, משום שהוא אב רחום וחנון כאימא המבינה ומרחמת על ילדיה. עמד ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בחרדה ובזעזוע גדול מדברי הסוחרים.
לכל יהודי יש כוח של תפילה עצום שאין כדוגמתו ובכוח התפילה יכול לשנות עולמות, אין דבר העומד בפני התפילה. אך צריכים לדעת שבכל מצב שהאדם נמצא חייב להיות בשמחה ובתקוה גדולה בהקב"ה ולא ליפול לייאוש ולדעת שאף אם לא מסתדר לאדם מה שרצה בפעם הראשונה לא יתייאש - "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'".
וכך אומרת לנו התורה הקדושה: "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך". הנביא מספר לנו על דוד המלך שבאחד הזמנים אשר נאלץ לברוח מארמונו מאחת מהרדיפות אשר נרדף, היה יום ראש השנה ולא היה עם דוד אפילו לא פת לחם, מצבו היה בשאול תחתית ובכל זאת דוד המלך עמד בשמחה וחיבר פסוקים ופרקים בספר התהילים, וידוע שכל פסוק שדוד חיבר בספר תהילים היה בכוח השכינה והשכינה לא שורה על מי שעצוב רק על אדם שמח ובמצב הקשה של דוד, יום ראש השנה, דוד בורח מביתו מרדיפת בנו ללא אוכל רדוף מכל כיוון ומכל צד. בכל אופן, השמחה והאמונה בהקב"ה חזקות ועצומות בליבו עד ששכינה שורה עליו ומחבר את ספר התהילים, כוחו של דוד המלך היה תקוה בה' "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". וזהו הסוד של חודש אלול, לדעת שבכל מצב שהאדם נמצא, עם אמונה, עם שמחה, עם תקוה, השכינה תשרה עליו ובכוחה יתגבר ויצא מאפלה לאור גדול.
גם חזקיה המלך, כאשר ישעיה הנביא בא והודיע לו שעומד למות הוא, לא נפל בייאוש ואמר לישעיה הנביא: כך מקובלני מבית אבא "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".
הקב"ה יעזרנו שניכנס לראש השנה בקדושה ובטהרה ובאמונה ובתקוה, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
