דוברים שונים וכתבים רבים בתקשורת עוסקים לאחרונה בשכיחות ובתכיפות רבה בסוגיית הקוים האדומים - אלה של ישראל מול אירן, אלה של ארה"ב מול סוריה, אלה של אירופה מול ישראל ואלה של ישראל מול החמאס... ועוד. מן הדברים עולה תמונה מוזרה למדי. יותר מדי דוברים מיחסים לקוים האדומים - כל הקוים האדומים - יותר מדי חשיבות ומצפים לראות בהם מעין "התחייבות פומבית" של הדוברים, אלה שמציבים קוים אדומים ואלה שמגיבים על כך. מתוך אותה אמונה נאיבית, שלא לומר אשליה, דורשים רבים מדוברי התקשורת חיזוק של הקוים האדומים, הדגשתם והצגתם קבל-עם, כפונקציה של חומרת האיומים או כפונקציה של נטיית המאויימים לחרוג מהקוים האדומים ולהעמיד למבחן חדשות לבקרים את "רצינותם" של המאיימים.
המזל הרע של מי שנמנים על ה"מחנה המערבי" "המתקדם" הוא שלמערב יש נטיה לדבר וליריביו יש נטיה חזקה הרבה יותר לפעול. הנטיה הבסיסית לסמוך על קוים אדומים, נובעת מהנטיה הבסיסית לדבר כאשר צריך לעשות. המשחק המוזר הזה ממצה את האבסורד הגלום בו כאשר מציבי הקוים האדומים הן מדינות שגם פועלות מפעם לפעם לפי הקוים האדומים שטוו, ואז זוכות לביקורת וגינויים של שותפיהם המפוקפקים. וכאשר הן אינן ממהרות להציב קוים אדומים או להדרש להם, הן מגונות על אוזלת יד; הקיביצרים החכמולוגים יוצאים תמיד יפה מסיטואציות בעיתיות אלה.
אינני נאיבי, אבל אני מוכן להניח שרבים מאלה שעוסקים באינטנסיביות רבה בסוגיית הקוים האדומים, לא ממש בקיאים במערכת השיקולים המלווה שימוש באמצעי זה במערכת היחב"לית ובניהול סכסוכים מזויינים, במיוחד כאשר מדובר בסיכסוכים ממושכים.
בראש וראשונה יש להבהיר שקוים אדומים באים לשרת מדיניות של הרתעה. למעשה לחזק הרתעה קיימת, כאשר נראה שיש התרופפות של גורמי ההרתעה אצל הצד השני. מאחר שהרתעה מושתתת על נתונים אוביקטיביים ועל גרמים קוגניטיביים אצל היריב, כאשר משקל התמהיל בתודעתו אינו ברור ומשתנה עם הזמן כפונקציה של השפעות שונות, ההרתעה עשויה להחלש גם כאשר אוביקטיבית קיימות לא מעט סיבות להעריך שמתבקש דווקא תהליך הפוך. שימוש בקוים אדומים בא לבחון את המצב מצד אחד ולחזק מגמת הרתעה שספק נחלשה מצד שני, כאשר בסיטואציה ברורה לכאורה מתרחשים תהליכים שאינם מתישבים עם הפרדיגמה השלטת בדבר קיום הרתעה אפקטיבית. לקוים אדומים יש ערך של ממש רק כאשר הם באים למנוע או לדחות צורך להשתמש בכוח. אם הכוונה היא הפוכה, לקוים אדומים בדרך כלל חסרונות העולים על יתרונותיהם.
חסרונות מול יתרונות
- ראשית, קוים אדומים הם חרב פיפיות - יש להם תפקיד של גורם מרתיע, אבל יש בהם גם חסרון של התחייבות מתווה הקוים לפעול, וחוסר פעילות פוגעת באמינות ובהרתעה.
- שנית, קו אדום פותח פתח לאי-הבנות; האם רק הקו האדום הוא טבו וכל השאר מותר? או שהכל אסור אבל הקו האדום הוא איסור חמור במיוחד? שהרי אם אין הבדל בין קו אדום לבין קו אחר כלשהו, לשם מה נחוץ קו אדום; ... מש/הו המזכיר פרדוקס.
- שלישית, קו אדום הוא בעל ערך כאשר הוא איננו פונקציה של הטריגר המזהה שנעבר קו אדום, אלא של עוצמת התגובה ושל וודאות התרחשותה. כאשר קו אדום הוא עניין של "חשק", הוא מפסיק להיות קו "אדום" והופך להיות "קריזה" של המנהיגות שהתוותה אותו. הסיכוי לנהל יחב"ל סבירים בתנאים כאלה דועך במהירות. בכל הנקודות שנגענו עד כה, ואלה אינן כולן, אנו מוצאים רלוונטיות רבה ומובנת לגמרי למציאות שאליה נקלעה כיום ארה"ב מול סוריה, ומולה עשויה ישראל לעמוד בעתיד הלא רחוק ביחס לאירן, חיזבאללה או חמאס. נשיא ארה"ב שביקש להיות פיקח - גם להתוות קו אדום וגם לא להתחייב לפעולה - מוצא עצמו כיום במבוכה רבה.
- רביעית, קו אדום חייב להיות אפקטיבי, משום שתפקידו להדק את "ברגי ההרתעה" אצל הצד השני. דהיינו, אם הוא מוצא לפועל הוא צריך להיות יקר לצד השני. אם הוצאתו לפועל היא בחזקת "נפיחת אויר חם" - נזקו גדול בהרבה מתועלתו וערכו נשחק במהירות. ישראל נקטה לא פעם במדיניות של "חצי" קו אדום גם בלבנון וגם ברצועת עזה, והתוצאה הייתה שחיקה מתמשכת בהרתעה. רק מבצעים צבאיים שהסבו נזק של ממש או סנקציות אפקטיביות אחרות חיזקו את ההרתעה. בהקשר זה יהיה נכון לציין שהפעלה יעילה של סוללות כיפת ברזל במבצע עמוד ענן, הפעלה ברמת יעילות שהיוותה הפתעה לחמאס ולארגונים המסונפים לו, תגברה בעיני החמאס את הפער בין הנזק שנגרם לו לנזק שהצליח הוא לגרום לישראל. אפקט מעשי ופסיכולוגי זה, תרם ללא ספק לחיזוק ההרתעה, אולם הפתעה זו היא זמנית, והייתה אפשרית בנסיבות הפעולה ההיא.
- חמישית, קו אדום מכוון בדרך כלל למנוע צורך בפעולה צבאית אמיתית, על כל הסיבוכים והקשיים הכרוכים בה. ברגע שנוצר צורך ממשי להפעיל את האיום הגלום בהתוויית הקו האדום, המשמעות המעשית היא קריסת ההרתעה; קריסה חלקית או קריסה מלאה, אולם קריסה. משמעותה של קריסת ההרתעה היא שהצד השני מוכן להסתכן בהדרדרות לאלימות, והוא מוכן לספוג נזק בתמורה להישג שאותו הוא מצפה להשיג בהתמודדות שתבוא בעקבות חציית הקו האדום. במאבקים מסוג זה, שבהם משקל רב לגורמים תודעתיים, פסיכולוגיים, תדמיתיים, הסברתיים וכו', חייבים לשים לב לשינוי המתרחש אצל הצד השני, לרוב בהדרגה, ויש בכך כדי לשמש התרעה למי שהכריז על קו אדום בדבר התגלגלותו של תהליך כירסום בהרתעה ולמנוע הפתעה.
- שישית, קו אדום הוא גם הבניית לגיטימציה לתגובה אם ולכשתבוא. למעשה הוא אומר קבל עם ועולם: יש לי אינטרסים חיוניים ואני מתכוון להגן עליהם, אם יידרש אזי גם באמצעות שימוש בכוח. הייתה הפרה שעדיין אינה קזוס בלי, או מסתמנת כוונה להפרה כזו, אני מתריע בפני המפר בכוח ובפני הקהילה הבינלאומית שהפעם הבלגתי אולם הבלגה זו אינה עתידה לחזור על עצמה. למי שחשוב שלא יתפתח כאן עימות צבאי, על כל ההדרדרות הפוטנציאלית הגלומה בו, זו הזדמנות להפעיל את השפעתו על הגורם המתגרה ולהניא אותו מחזרה על ההתגרות. היה ומגיע הרגע להפעיל תגובה כתוצאה מחציית הקו האדום, הנימוק והסיבה מובנים אל תוך התרעת הקו האדום עצמה, ונותרת רק השאלה איזו הוכחה בעין יכול ו/או צריך מתווה הקו האדום לספק לעמו ולקהילה הבינלאומית, אם בכלל.
- שביעית, קו אדום הוא גם מעין "חתימה על שטר התחייבות לפעול".
לחתימה כזו צדדים חיוביים ושליליים. בפן החיובי - יש יסוד, יש סיבה, יש אזהרה, יש צורך, יש בעית תדמית ואמינות, יש לגיטימציה לפעול. בפן השלילי - אני חייב לפעול גם אם לא נוח לי כרגע בכדי לא לאבד פנים, עמדה, הרתעה ואמינות ועוד. אינני בוחר באופן בלעדי את מועד ואופי התגובה, אלה קשורים לאופי חציית הקו האדום. לצד השני השפעה על אופי המהלכים שיתפתחו, וכך הולכת לאיבוד האפשרות להפתיע בתגובה. הצפי לתגובה, מחייב - כמעט תמיד - תגובה חריפה יותר (בעיה של "מידתיות") משום שתגובה חלשה מדי, נוכח הצפי והעדר הפתעה, תהיה אפקטיבית פחות וקשה יותר לביצוע. מערכת שיקולים זו היא הבעיתית ביותר בהפעלת מדיניות של קוים אדומים.
את הקשיים והכשלים המובנים במדיניות "קו אדום" ניתן לעבד מראש בכדי לנטרל חלק מהחסרונות הנ"ל. תחילה, יש להצמיד להפעלת מדיניות קו אדום אזהרה קבועה האומרת שמקום, מועד ואופי התגובה כמו גם עוצמתה יקבעו ע"י יוזם המדיניות. אמירה כזו מקנה לדרך הפעלת הקו האדום מרכיב של אי-וודאות, מגדילה את העצימות הנתפסת של האיום ומגדילה את חופש התמרון של יוזם המדיניות.
לאחר מכן, יש לנתק את התגובות מאופי ההפרה מבלי לפרט, אך להצמידה למדיניות הביטחון השוטף והביטחון הלאומי של יוזם הקו האדום מול הצד השני. מאחר שתגובה על חציית קו אדום מכוונת בין היתר להגדלת או שיקום ההרתעה, וברוב המקרים זו המטרה העיקרית של התגובה, חייבת להיות לתגובה גם משמעות אסטרטגית. כלומר: שינוי במאזן הכוחות ההדדי בין היוזם למפר. תגובה שכל כולה או רובה מתבטאים בנזק חומרי בר-שיקום, היא קצרת מועד ופחותת ערך.
משמעות אסטרטגית מגדילה אומנם את הסיכון להתדרדרות, פועלת פעולה חזקה כנגד ניסיונות הצד המפר את אזהרת הקו האדום להפוך את המנגנון של הפרה - תגובה - הפרה - תגובה, למלחמת התשה דה-פקטו. תגובה על חציית קו אדום עשויה לספק למתווה הקו, בתנאים מסויימים, נקודת התחלה לתגובה שבאופן מהותי היא תחילתו של תהליך המוליך לשינוי אסטרטגי, מבלי שהכריז על כך מראש ומבלי שהתחייב מראש שזה יהיה בהכרח אופי התגובה שהוא מכיוון.
בהתפתחות מסוג זה, מטרתו של מתווה הקו האדום, כסר אינה בהכרח רצון להמנע מהתמודדות או לדחות אותה, אלא כוונה מודעת מראש לנצל הפרה של קו אדום לפיתוח יוזמה רחבה ויומרנית הרבה יותר, מבלי להכריז על כך מראש. לשם כך גם מותר ליוזם הקו האדום להבליג כאן ושם על התגרות מוגבלת ולבחור את עיתוי התגובה וכך ליצור הפתעה בצד השני ולהעצים את אפקט התגובה לכשתבוא התגובה.
בהתייחס למדיניות העושה שימוש בקוים אדומים חייבים לקחת בחשבון גורם מרכזי נוסף שלו תפקיד מכריע בעיצוב המדיניות והוצאתה לפועל באופן אופטימלי - המנהיגות הלאומית - אופייה, עוצמתה, נחישותה, תדמיתה בקהילה הבינלאומית בקרב ידידם ואויבים כאחד, והאמון שרוחש הציבור המקומי למנהיגות זו. תדמית של חולשה וחוסר אמינות של המנהיגות הלאומית, יהיו סיבותיה ומקורותיה אשר יהיו, פוגעות מראש ובאופן אנוש באפקטיביות של מדיניות הקוים האדומים, ולמעשה מבטלת ההצדקה להשתמש בהם, משום שהנזק הפוטנציאלי עשוי להיות גדול בהרבה מהתועלת הצפויה.
במציאות של ישראל, חשיבות שיקול זה גדולה הרבה יותר מאשר במדינות אחרות, משתי סיבות עקריות: א. היקף האיומים הכמעט קבוע והקשר הסימביוטי - ישיר או עקיף - בין מה שמתרחש בגבול אחד על ההתפתחויות לאורך הגבולות האחרים; ב. הטרנד הבינלאומי הקיים, המבקש להתְלות בישראל כמעט כל הסתבכות פוליטית-צבאית מקומית ולתבוע ממנה "התאפקות", "סובלנות", "מדתיות" וכו', שיקולים שכולם עומדים בניגוד לעקרונות ההפעלה של מדיניות הקוים האדומים, כפי שפורטו לעיל.
תפקידה של מנהיגות לאומית ישראלית, אם החליטה לעשות שימוש במדיניות קוים אדומים, הוא ליצור ולקיים את היכולת, הנכונות והמוכנות להפעיל תגובה אפקטיבית כאשר נחצים קוים אדומים, ולשכנע ידידים ואויבים כאחד שהיא רצינית בכוונתה זו ואינה ניתנת לשכנוע לנהוג אחרת.
אני מקווה שדיון קצר זה מבהיר מעט חלק ממערכת השיקולים היסודיים הקשורים בהפעלת מדיניות של קוים אדומים. הסתבכויות ישראליות בשנים האחרונות שבהם לא גילתה ערנות ונחישות מספיקים, כגון במלחמת לבנון השניה, במבצעי צה"ל בעזה נגד החמאס, בטיפול במקרהו של
גלעד שליט, וכיום בעמדות שהיא מציגה מול אירן, מצד אחד, והפיאסקו המתמשך של המערב במלחמתו בטרור ושל אובמה במיוחד במדיניותו המזרח תיכונית, לאחרונה במיוחד בנושא הסורי, מדגימים היטב את היתרונות והחסרונות המגולמים במדיניות זו.
ראינו שלמדיניות זו מספר יתרונות ברורים אם מפעילים אותה נכון. אבל יש בה גם לא מעט כשלים לוגיים ואופרטיביים, כאשר שוכחים את העקרונות הבסיסיים או מתעלמים מהם. החסרונות והכשלים מחמירים ככל שסוטים מהעקרונות הנכונים. אילו התבקשתי להציג עמדה בשאלה אם לעשות שימוש במדיניות של קוים אדומים, הייתי אומר: כן, אבל בשימוש מדוד ומושכל. ולעומת זאת כבר הבעתי את דעתי קודם על האופן בו משתמשות ממשלות ישראל במדיניות זו בעשור האחרון - אין במה להתגאות.
