מי שעוקב אחר התנהלותם של בכירים הפורשים ממערכות השלטון בנסיונותיהם הנואשים כמעט והמגוחכים לא מעט להמשיך ולרקוד על שתי חתונות - "ללכת בלי ולהרגיש עם", להיות מחוץ למערכת ועם זאת לנסות ולהכתיב לה להתנהל על-פי "הקו שלהם", אינו יכול שלא לגחך וגם לכעוס על העמדת פנים ספק צבועה וללא ספק נפסדת זו; במיוחד נפוצה התופעה אצל פורשי מערכת הביטחון על שלוחותיה.
התופעה שכיחה במיוחד בשתי הקדנציות האחרונות של הממשלה - ר' מוסד, ר' שב"כ, ר' אמן, רמטכ"ל (עד שהסתבך בפרשת הרפז), נספח צבאי בארה"ב בדרגת אלוף ועוד.
שכיחות התופעה ואינטנסיביות המעורבות של הממונים מטעם עצמם מעוררת תדיר תחושה שלא מדובר במקריות ובעניין אישי, אלא בקונספירציה מתואמת. המונוליטיות ה"אידיאולוגית" שמתגלה אצל לא מעטים מחבורת הפיקוד הגבוה לשעבר, מעוררת שאלות באשר למניעים האמיתיים שלהם - התעמרות במי שהחליט לסיים את שירותם אולי לא תמיד בהתאמה עם שאיפותיהם האישיות. עלבון על שלא הוזמנו לתפוס עמדה בכירה חלופית, חוסר אמון בכל מי שאינו הם עצמם, או התגלות פרה-נורמלית של תובנת-על שפקדה אותם לפתע מיד לאחר הפרישה.
בתקופה האחרונה הגדילו לעשות דגן, עד אשר אושפז לניתוח, דיסקין עד אשר יצא חוצץ באופן בוטה מדי נגד מי שתחתיו שירת שנים כשאינו פוצה פה ומצפצף, והרמטכ"ל אשכנזי המסובך בפרשת הרפז. עוד אפיזודה מעניינת חווינו כאשר חמישה ראשי שב"כ חברו - לצורך סרט כמובן ("שומרי הסף") ובכוחות משותפים בקשו ללמד את הציבור דרך-ארץ וחכמת מדינה לא ב"שושואיזם" אלא דווקא בפוליטיקה עכשווית, תחום שאינו מוקד ההתמחות המובהק שלהם. לאחרונה בולט בכך ר' אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, מאז הועמד בראש "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS) בת"א. חריצותו היתירה היא שגרמה לי להעניק לתופעה שהוא לדעתי מייצגה הבולט לאחרונה, שם משלה ולהציב סימן שאלה ביחס למטרותיה ומניעה.
בכל פעם שממשלת ישראל עומדת לקבל החלטה חשובה בנושאי ביטחון לאומי, או נראה שכך היא עומדת לעשות, הוא מנצל את מעמדו כראש אמ"ן לשעבר ואת מעמדו החדש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, בכדי להפיץ מאמר או מאמרים ולצאת בראיונות בתקשורת המדוברת ו/או החזותית שבהם הוא מודיע, מתריע, מזהיר, מייעץ מטיף מוסר או מותח ביקורת על כל מי שעשוי לחרוג מדלת האמות המאושרות על-ידו. לאחרונה עשה זאת שוב בשאלת האסטרטגיה שעל ישראל לנקוט מול אירן המתגרענת במהירות. בחסות מוסד מחקר, נראים ונשמעים הדברים כאילו הם בדוקים, מבוססים, מאוזנים ונגזרים באופן מובהק מניתוח מדעי שכלתני.
מובן שמהצגות אלה נעדרות לחלוטין או כמעט לחלוטין עמדות חלופיות לשלו ופרשנויות הפוכות לשלו. התופעה המטרידה ביותר הנלווית לידליניזם, היא שאנשים שנמנו במשך שנים ארוכות על צמרת מערכת הביטחון הישראלית, רובם מוגדרים אנשי צבא, דהיינו: בעלי מקצוע בתחום הצבא, בהגיעם ללמד את ממשלת ישראל ואת הציבור מה טוב ומה נכון להם, ממעטים עד כדי תמיהה להשתמש בנימוקים מתחומי מומחיותם ונדרשים בעיקר לפרשנות מתחומי השכל הישר והבנת המציאות, כשאין להם באלה יתרונות יחסיים. אלא, שהמטרה מקדשת כנראה את הדרך.
ידליניזם, היא ההזדעקות התכופה והמיותרת להרתיע, להפחיד, להזהיר ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות ועל הציבור באמצעות דימויי עבר שאינם בהכרח רלוונטיים. ידלינומניה, היא ההגזמה המכוונת לפגוע בביטחון העצמי, באמונה בצידקת הדרך וברצון הלאומי לקבל ולממש אחריות של עצמית של מדינה ריבונית. כל כך התרגלנו לחסות אמריקנית ולתלות בארה"ב, שאנו מפחדים להנתק מעט מעטיניה. תמהני אם חוסר הביטחון הקורן מנציגי הידליניזם נובע ממה שהם יודעים ואינם מספרים לנו, או משום החשש שכך או אחרת, אם תפעל ישראל, יהיו גם הם בתוקף תפקידם בעבר אחראים לתוצאות, ואת האחריות המבצעית הזו הם מבקשים להגביל, לסייג ואם אפשר אזי כלל לא להעמיד למבחן. בימים אלה בהם אנו עוסקים שוב במלחמת יום הכיפורים ובשאלה מה השתבש אז ומדוע. כאשר הולכת ומתבהרת עם השנים תמונה שלפיה מי שהצטיין במלחמה ההיא לא היה בעיקר הפיקוד העליון ויודעי ח"ן שנמנו עליו, אלא דווקא ה"חפ"שים". חוסר הביטחון הקורן מהמנהיגות הצבאית/ביטחונית של ישראל, שאך לא מכבר ניהלה בפועל את יישום מדיניות הביטחון הלאומי, והכל במסווה של כובד ראש ואחריות לאומית - מטרידה, בלשון המעטה.
התקשורת הישראלית שהסתאבה עד מאוד בשני העשורים האחרונים, קופצת על תופעת הידליניזם כמוצאת שלל רכילותי רב - מבחן התרומה לרייטינג הוא כיום המבחן האולטימטיבי שלה, שלא לומר הבלעדי. היא שמחה להשתלח בכל מה שזז ולהשתמש לשם כך בכל "טיל נושא" שהיא יכולה לגייס למטרה זו. וכאשר מזדמנת לידה ביקורת של מומחה במעמד של "לשעבר", המכוונת נגד ראש הממשלה נתניהו שאינו אהוד עליה במיוחד, תוקפנות בלתי מרוסנת הופכת להיות "צו השעה" בדיווחיה.
הקיפאון המחשבתי הישראלי מבית מדרשו של השמאל (או ה"קונצפציה" כפי שכונה הדבר ביום הכיפורים 1973), בתמיכת מרבית התקשורת, ממשיך לעבוד במקומותינו שעות נוספות - רק הפאה המלאכותית שעוטה שיירת יפי הנפש שינתה מאז מעט צורה וצבע.
וואלה, באינטרנט, במאמר מאת אמיר בוחבוט, "ראש אמ"ן לשעבר מזהיר: לא להכשיל מו"מ עם אירן", 1.10.13, מציג אחד הביטויים המובהקים לעמדה טיפוסית לתופעה שאני מכנה כאן ידליניזם. הנימוק שמעלה ראש אמ"ן לשעבר: "יש נכונות באירן לוותר על האופציה הגרעינית הצבאית" - האמנם?! האם ידלין יודע משהו שראש הממשלה, אמ"ן, המוסד וכו' אינם יודעים? ואם גם הם יודעים זאת, וכוונה אירנית זו אכן רצינית, האם מבקש ידלין לטעון שכל הצמרת הביטחונית הישראלית שיודעת עובדות כל כך מהותיות היא חסרת אחריות, עד שהוא זה שצריך להציל את המולדת? או שאולי כל המהומה היא על לא מאומה, סתם עניין של הערכות אישיות ופרשנויות אישיות - מעשה זעירא ביום הכיפורים בלבוש אחר? ניתן, כמובן, לפתח כאן ובכל מקום אחר בכתבה האמורה תילי תילים של רעיונות ונגזרות של רעיונות אפשריים, ששיקלולם היחסי כיד הדימיון והאמונה הטובות של המשקלל התורן, יובילו אנשים שונים לתוצאות שונות עד כדי היפוך. אבל בדמוקרטיה מסודרת כשלנו, יש רק אדם אחד שנושא באחריות: ראש הממשלה. ולכן, כל מי שבמקום להביא לידיעת ראש הממשלה את המידע שברשותו בשאלה כל כך קרדינלית, נוקט בקו המחליש את עמדת ראש הממשלה בעיני הציבור ו/או בעיני אחרים, ובמיוחד כלפי ארה"ב על נטיות ההתבדלות המתחזקות בה, לא רק שאינו עושה טובה לישראל, הוא מחבל במדיניות הממשלה הנבחרת שלה.
מהחומר המתפרסם בארץ ובתקשורת חו"ל, שאליו אני נחשף כקורא (ובפרוש לא כאיש מודיעין פעיל), אינני מסיק את המסקנה המיוחסת בכתבה לידלין. מהצלבת מדיניות הגרעין האירנית ב-20 השנים האחרונות עם מתקפת החיוכים האחרונה שלה, ועם התבטאויות של גורמי ממשל בכירים לאחרונה,
נובע דווקא ההיפך הגמור ממה שאומר ידלין. השגת יכולת גרעינית בכלל ויכולת גרעינית צבאית בפרט היא במשטר הנוכחי אסטרטגיה לאומית, המכוונת להעמידה בראש המסע לקידום האיסלאם בעולם, שאותו היא מבקשת לקדם עוד יותר ממעמד בינלאומי של מעצמה. אין לה כלים אחרים שיכולים להקפיץ אותה בבת אחת למעמד זה אבל יש לה כלים משלימים חשובים. כאשר מבינים שיסודות העוצמה של המעצמות בעולם נגזרים מארבעה נכסים עיקריים: דמוגרפיה, טריטוריה, טכנולוגיה וכלכלה - בסדר זה, (כאשר בטריטוריה נכללים אוצרות טבע), חייבים לזכור שלאירן יש מידה רבה של כל אחד מאלמנטים אלה, כשגולת הכותרת החסרה היא
שימושים צבאיים בטכנולוגיה מתקדמת. דיווחים שונים מצביעים על מדיניות אירנית שאושררה וקודמה מחדש לאחרונה, ומכוונת לחזק את הדמוגרפיה ע"י
הכפלת האוכלוסיה בעידוד ממשלתי עוד לפני סוף המאה ה- 21. מדובר על הגעה מזורזת לאוכלוסיה של 150 מיליון נפש.
מתקפת החיוכים של אירן מכוונת להשגת הקלות זמניות במציאות הכלכלית הלא נוחה שכופות עליה הסנקציות האמריקניות (אירופה, לרבות גרמניה, משחקות במידה רבה ב"נדמה לי"). הקלות כאלה יסייעו בידה לקדם את תוכניותיה האחרות. לאחר שתהיה למעצמה גרעינית בשעת הכושר הראשונה, תקטין אירן את השקעותיה האדירות בתוכנית הגרעינית, ותממש בקצב מהיר חלקים משמעותיים מהמדיניות הדמוגרפית המשודרגת. במקביל תקנה לעצמה השפעה פוליטית מכרעת בחלקים גדולים של עירק וסוריה ויתכן אף במפרץ הפרסי ובכך תשיג את מכלול יעדי הבסיס הדרושים לה לקיבוע והטמעה של מעמדה המעצמתי בתודעה ובפרקטיקום האזורי והעולמי. אם תגשים יעדים אלה או את רובם, לא תהיה סיבה להניח שהמשטר הנוכחי לא יוכל להמשיך ולשלוט בה.
ותחת שלטון זה לא רק ישראל תהיה מאויימת, אבל לא תהיה מדינה במזרח התיכון ובעולם כולו שתהייה מאוימת ממנה.
במאמר מוסגר בדיון זה, אני רואה לנכון לציין, בניגוד לעמדת אובמה וחלקים בשמאל הישראלי, שאין בין האיום האירני לבין הפלשתינים ולא כלום.
אלה שתי סוגיות נפרדות הנעות בשני עולמות מקבילים עם קבועי זמן וסיכון שונים בתכלית. הפלשתינים הם כלי משחק בידי האירנים לקידום מטרותיהם, כשם שהם כיום והיו בעבר כלי משחק בידי חברות הליגה הערבית לניגוח ישראל.
ידליניזם היא תופעה שלילית. צריך לקוות שנתניהו, שגם בלעדיה פועל בבית בתנאים קשים
2, חלקם באשמתו, לא יפול למלכודת הידליניזם וידע לתמרן כראוי מול מתקפת הדיבורים של אובמה, ומול הלינקץ' המלאכותי שמנסה המערב ליצור בין האיום האירני לסוגיה הישראלית-ערבית. אינני סבור שנתניהו זקוק ל"אזהרות" של ידלין משום שהוא עצמו אינו שש להכנס להרפתקה אירנית בגפו. אילו שש לכך, ואולי חבל שלא שש לכך
3, כבר היה המהלך מזמן מאחורינו. כשם שראינו בסוריה, יחסי המדינות בעולם מתנהלים עדיין על-פי כללי משחק כוחניים - ריאל פוליטיקה קלאסית. ללא איום צבאי אפקטיבי, שאליו צמודה נכונות חד-משמעית עד כדי הערכות מאיימת דה-פקטו להשתמש בו, אין סיכוי לדיפלומטיה ולסנקציות כלכליות שאינן צורה זו או אחרת של הסגר כולל מוחלט, להשפיע על האירנים בזמן רלוונטי.
בין אם קיימת חלוקת עבודה מוסכמת בין ישראל לארה"ב ובין אם לאו, האיום הצבאי שמציג נתניהו חיוני בכדי לשמר את עיקר המגמה הקיימת של סנקציות אפקטיביות בליווי איום מרומז לשימוש בכוח, עם אופציה קבועה להפעלה מהירה של כוח זה. אם מהלכי נתניהו ישפיעו על ארה"ב ואירן, כל אחת בתחום אחר ומסיבות אחרות - מה טוב! אם יוביל הדבר את ארה"ב להתחשב באינטרסים הישראלים החיוניים בצורה יסודית ושיתופית יותר משהיא עושה עד כה - עוד יותר טוב. אם יחזק את ידי אובמה שלא להתדרדר לוויתורים בלתי-סבירים לאירן שיאלצו את ישראל לפעול - הרבה יותר טוב. אבל אם יכלו כל הקיצין וישראל תדרש להפעיל את האיום, חשוב מאוד שלא "תפתיע" את העולם ועוד יותר... את עצמה.
וליד השאלה הקודמת ניצבת שאלה נוספת וחשובה לא פחות: האם ימצא נתניהו בתוך המאמץ הגדול והרצוף שהא משקיע בנושא האירני ובדיאלוג עם ארה"ב, גם זמן ומשאבי אנרגיה נפשית להכין כראוי מתקפה היה ותידרש, ובו בזמן לנהל את מדינת ישראל כך שתכנס למציאות הקשורה בתקיפה באירן מוכנה בעצמה ככל האפשר טוב יותר. עד כה התשובה לכך אינה חד-משמעית. לטעמי, ה-"לא" בה חזק עדיין יותר מה- "כן". החוסן הלאומי והמורל הלאומי קשורים קשר הדוק למציאות הכלכלית-חברתית שלנו וכאן החסרונות והליקויים עדיין רבים מדי וקצב הטיפול בהם אינו מניח את הדעת.
בימים אלה, הידליניזם חזק מהידלינומניה אבל המצב נזיל. ארה"ב לא תתקוף באירן מרצונה החופשי. הדבר יקרה רק אם ישראל תוביל לכך ע"י שתשכנע שמנוי וגמור עימה לפעול. המציאות שתיווצר באזור אם תפעל ישראל, תחייב מעורבות אמריקנית במטרה להשיג הכרעה מהירה וחד-משמעית, ולמנוע כאוס ממושך, משבר אנרגיה, אי-שקט אזורי ואף השלכות רחבות יותר. בכדי לדלג על תרחיש כזה, ולהגיע במהירות הגדולה ביותר להכרעה הדרושה - חיסול תוכנית הגרעין הצבאי האירני, אפשר שארה"ב תבחר בפחות גרוע מבחינתה - תקיפה עצמאית שלה באירן.
