הסתלקותו של הרב יוסף

פטירתו של הרב עובדיה יוסף, מותירה חלל בסמכות ההלכתית העכשווית של העם היהודי ודומה שאין לו יורש מובהק באף אחד מהזרמים היהודיים המרכזיים, לא בישראל ולא בחו"ל. אפשר שתוך 10 - 15 שנים יסתמן יורש שיהיה ל"פוסק הדור" החדש, אולם ספק אם הדבר יתחולל או יחול על כל הזרמים החשובים ביהדות בעת ובעונה אחת. מציאות זו היא שעת-כושר לשינוי יסודי בעולם ההלכתי, דרך עבודתו ויכולתו להציע לעם היהודי, שחייב להתמודד עם קשיי המודרנה והפוסט מודרנה, פתרון אפקטיבי - פתרון השואב את השראתו מן העבר ומממש את יתרונותיו בהווה.

בין חלקי העם המגדירים עצמם חרדים, דתיים, שומרי מסורת - במילים אחרות בעלי זיקה אידאית ומעשית למורשת היהודית המעשית, לבין חלקים אחרים המגדירים עצמם אתאיסטים, חילונים, מסורתיים-לייט, או כל דבר אחר שאינו אורתודוכסי - במילים אחרות לא דתיים קלאסיים, שוררים יחסים אמביוולנטיים מורכבים. יחסים אלה נעים בין אהדה, סבלנות וסובלנות לבין עוינות, חוסר סובלנות קיצונית וחרשות מנטלית. ברצף היהודי העולמי, "סרגל זה" מייצג את השסע הגדול, העמוק והחשוב ביותר בעם היהודי בעידן הזה.

ניסיון כן ורציני להתמודד עם מציאות זו ולהגיע למודוס ויונדי יהודי עולמי שמשמר את המורשת היהודית מתוך שיתוף פעולה והבנה וסובלנות הדדית במקום מתוך ניסיון של כל זרם להכריע זרמים אחרים ולהוכיח את עליונותו, הוא לטעמי כורח לשרידותו של העם היהודי. מוקד הקושי הוא בסגירות, בניתוק, בהתכנסות הסקטוריאלית ובהתעלמות המתלוה לכל אלה מכל מה שאינו "אני".

שתי קהילות גדולות

הפיזור היהודי בעולם נמשך, אף שהוא מתמקד כיום בשתי קהילות גדולות - ישראל וצפון אמריקה, שהן גם רוב מכריע שלהעם היהודי בעולם. בקהילה הצפון אמריקנית, שייך רוב הציבור היהודי לקהילת ארה"ב, והואיל ולשתי הקהילות הצפון אמריקניות מאפיינים רבים דומים, אתיחס אליהן להלן מטעמי נוחיות כקהילה האמריקנית.

רק לעיתים נדירות מתפתח מקור סמכות דתי ו/או לאומי למסגרת דתית ולאומית קיימת מתוך קהילות משניות שלה. טבעי הרבה יותר הוא שיתפתח בקהילה גדולה ודומיננטית, בתהליך של התכנסות בשלבים, וצמיחה הדרגתית. קהילה גדולה היא קרקע נוחה לבניית תמיכה ציבורית רחבה ולהקרנה כלפי חוץ של התהליך ויתרונותיו. משהתיצב המצב בקהילה המובילה, היא יכולה לשמש מוקד להמשך ההשפעה כלפי חוץ. במציאות דו-קוטבית, דוגמת זו הקיימת בין ישראל לקהילה האמריקנית, דרוש תהליך שונה, במיוחד אם רוצים לקצר את התהליך האבולוציוני הטבעי על-ידי קדום שינוי יזום במהירות גדולה יותר מתוך שתוף פעולה מתוכנן.

בקונטקסט יהודי רחב חשוב להבין שגם אם ייעשה מאמץ כן ורציני לשתוף פעולה בין קהילות יהודיות בעולם, וצריך שייעשה מאמץ כזה, הריחוק והתנאים השונים בין קהילות - גדולות או קטנות - מייצר בהכרח תמהיל אינטרסים שונה. לי, למשל, אין שום ספק שהתמודדות ישראל מול העוינות בעולם לעם היהודי, שמוצאת ביטוי בראש וראשונה באנטישמיות - גם ממקורות נוצריים אבל גם ממקורות איסלאמיים פונדמנטליסטים - במסווה של ביקורת על מדיניות ישראל, תגרור לתוך המערבולת גם יהודים שחיים בתפוצות בנימוקים כאלה ואחרים.

בלי ישראל-אין הגנה

ככל שמדינות המערב תשתחררנה מאשמת השואה ותשלמנה עם תופעות אלה, זליגת ההשפעה לעבר קהילות יהודיות במקומות שונים בעולם תגבר. ישראל מצידה צריכה לעשות כמיטב יכולתה להאבק במגמה זו ולגייס למאבק גם קהילות יהודיות נוספות, אבל יהודי התפוצות חייבים להבין שללא ישראל הם יעמדו בקו האש ללא שום הגנה ועם ישראל לא יוכלו לברוח מההשלכות הפוליטיות לחלוטין, גם אם יפגינו קרירות, ביקורת או התעלמות חלקית או מלאה; זהו אחד הביטויים של אחדות הגורל היהודי. ומול אחדות גורל אין דרך טוב יותר מסולידריות חזקה.

יהדות היא כידוע שילוב של דת, לאום וארץ יעודה, ושילוב זה מתקיים בצורתו השלימה רק כאשר רובו ככולו של העם היהודי חי חיים ריבוניים במדינה יהודית בארץ ישראל. רוב הקשיים הקיימים בעם היהודי כיום, הם תולדה של ההפסקה שהתחוללה ברצף הזה עם חורבן בית שני והגליית העם מארץ ישראל לפרק זמן של כ-2000 שנים, שהביאה בעקבותיה את הפיזור הגאוגרפי הרחב על פני כל הגלובוס, לו אנו עדים עדיין כיום. הפיזור הגאוגרפי פוגם באופן חמור עד כדי סכנה קיומית בשלימות החיים היהודית בכל שלושת התחומים היהודיים היסודיים: החיים הדתיים מתנהלים במרוחק מהמצע הטבעי שלהם בארץ- ישראל, ירושלים ובית הבחירה. החיים הלאומיים מתנהלים תחת ריבונות זרה, וארץ ישראל נשלטת רק בחלקה ע"י העם היהודי, ושליטה זו עומדת למבחן מתמיד של יכולת קיום וצדקת הקיום הן ע"י יהודים ובעיקר ע"י זרים.

הציונות צדקה בבסיס אך טעתה בהערכת הקושי

הציונות קמה על יסוד הכרה בצורך לפתור את הבעיה הפיסית של רדיפת היהודים בגלות בשל היותם חסרי מולדת משל עצמם. רדיפה זו לא הייתה רק עניין של אי-נוחיות, היא ביטאה בראש וראשונה סכנת חיים ממשית, שההוכחה האולטימטיבית לה באה לידי ביטוי בשואה. היא באה לידי ביטוי נוסף בגירוש יהודי המדינות הערביות ממדינות אלה עם הקמתה של מדינת ישראל. למזלם ולמזלנו היה ליהודים אלה לאן ללכת, שאלמלא כן יכולנו להיות עדים לשואה נוספת . ההיסטוריה האנושית מוכיחה ששואה אינה אירוע חד-פעמי.

הציונות סברה שיש לאל ידה ליצור מצב של חידוש החיים המדיניים של העם היהודי בארץ ישראל, ומשתשיג זאת, יהיה קל וטבעי לרכז את העם במדינה יהודית ריבונית ולחדש בה את חייו היהודיים השלמים. הציונות צדקה בעיקרון הבסיסי אך טעתה בהערכת הקושי הטמון ביישום החלק השני - ריכוז העם היהודי בארצו הריבונית בכדי לבסס, לקיים ולהבטיח את עתידו. אין זה המקום לנסות ולנתח את הסיבות לכשל זה עד כה, וגם אי-אפשר לטעון כיום בסבירות גבוהה שהכשל לא יתוקן עם חלוף הזמן, או להעריך באיזו דרך בדיוק יושג הדבר.

לכן, כל מהלך שתורם בטווח הקצר לשימור העם במצב הקיים, ובכך מבטיח לטווח הארוך סיכוי להגשמת הגאולה השלימה, הוא טוב, חשוב ונחוץ. בכל מקרה ניתן לקבוע בוודאות שקיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל נותנת פתרון יישומי לחלק המדיני-לאומי של מהות הקיום היהודי שלא הכל הושלם בו, ומניחה יסוד להשלמת המרכיבים האחרים - הדתי והשילוב המלא. מכאן צריכה מדינת ישראל, שהיא ממשיכת דרכה של התנועה הציונית ההיסטורית להיות פעילה מרכזית ויוזמת להשלמת החסר.

קונטקסט ציוני

אינני רוצה להרחיב במסגרת זו את הדיון לתחום השיח הקיים בערוצים שוני בין ישראל לקהילה היהודית אמריקנית או לקהילת היורדים מישראל החיים בצפון אמריקה. בנוסח דומה אך בהיקף מצומצם יותר קיים שיח כזה גם מול קהילות יהודיות נוספות בעולם. אולם, בהתייחסות לקונטקסט הציוני, הדרישה לראות במדינת ישראל ייעוד ציוני אולטימטיבי ובפעילות המחזקת אותה מכל בחינה אפשרית, את התרומה הציונית האולטימטיבית להמשך קיומו והתפתחותו של העם היהודי, אי-אפשר שלא לומר מספר מילים.

יהודים טובים מחפשים כבר זמן רב דרך לישב את הסתירה שבין רצונם להיות ציונים, לבין העובדה שציונות אולטימטיבית היא יישוב הארץ וחיים בה. הדילמה שלהם ושלנו נובעת מנסיונות, שמעצם הגדרתם הם ניסיונות סרק, להיות מעורבים בחיים הישראלים "מרחוק" - מעורבות כזו היא בהכרח מוגבלת וחלקית. יורדים מישראל שנותרו קשורים למדינה בה נולדו וגדלו רובם, מנסים להקצות או לסגל לעצמם תפקידי תמיכה בישראל, בתחום ההסברה, בתחום הפוליטיקה האמריקנית, בתחום הסיוע הכלכלי לקהילות נצרכות בישראל ובדרכים אחרות.

הכל טוב יפה, אבל הם אינם יכולים לברוח מהעובדה הניצבת בפניהם פעם אחר פעם ומראה במספרים (הערה 2 לעיל) שזיקתם נחלשת עם חלוף זמן ההינתקות, ושבני הדור השני כבר אינם רואים עצמם כישראלים ואינם מקיימים עם ישראל את אותו קשר אינטימי שקיימו ומקיימים הוריהם ושמעורבותם תמיד חלקית ומוגבלת; ברוב המקרים הטבע והמציאות יותר חזקים מהכוונות הטובות.

הן היהודים האמריקנים והן היורדים היושבים בארה"ב יותר מ-10 - 12 שנים, דה פקטו כבר אינם ציונים במובן האולטימטיבי; במקרה הטוב הם מקורבים לציונות. ככל שנפסיק להשלות את עצמנו לגביהם, וככל שימהרו הם להבין שאשליות הן רק אשליות, אולי ידורבנו למצוא דרך לתקן את המעוות, וכך ייטב לכולם. הם אינם פחות טובים מאיתנו, אינם פחות מוכשרים מאיתנו, ואינם פחות עשירים מאיתנו - הם פשוט שונים. איני בא לומר שיש לנדות או להרחיק אותם, ההפך הוא הנכון. אבל יש להציב קו ברור בין ציונות אמיתית לבין ציונות מדומיינת. הדבר חיוני לישראל לא פחות מהסיוע החשוב כשלעצמו שהם מגישים לה. בהמשך הדברים אבהיר מדוע חשוב הדבר גם לעיצוב מערכת היחסים הדו-צדדית בראיה ארוכת-טווח.

עתיד היהודים

כאשר מדובר על עתיד העם היהודי, סביר מאוד להניח שהקהילות המתאימות ביותר להוביל מאמצים משמעותיים בתחום זה הן הקהילות הגדולות והחזקות ביותר - ישראל והקהילה היהודית האמריקנית. ההבדל הבסיסי בין ישראל לבין הקהילה האמריקנית, הוא שרק בישראל אפשרי מצב שבו רכוז הסמכות הדתית בידי גורם מוכר אחד, יוביל גם להשפעה על כל מערכות החיים במדינה. אין כוונתי כאן להפיכת המדינה למדינה דתית או הלכתית, אלא להעמקת זהותה היהודית-תרבותית מעצם העובדה שרוב אזרחיה ומקבלי ההחלטות הפוליטיות בה הם יהודים ובעלי זיקה יהודית. חילונים, מסורתיים, דתיים או חרדים - כולם יהודים השונים אלה מאלה במינון הציות שלהם לקיום מצוות הדת בחיי היום-יום.

לכשתימצא הדרך לנהוג סובלנות אלה באלה מתוך סולידריות במקום מתוך ניסיון לאכוף דעות ועמדות, תמצא גם הדרך לחיות בצוותא בהרמוניה. לדעתי זו שאלה חינוכית, שאינה קשורה לשאלת הקשר בין דת למדינה, משום שביהדות לא ניתן להפריד דת ממדינה - שני הערכים חייבים להתקיים בצוותא מתוך איזון הדדי.

התפתחות ברוח זו יהי בוודאי חילוקי דעות נרחבים גם בישראל וגם בפזורה היהודית בעולם, ובמיוחד בזו האמריקנית. פזורה זו עוסקת כבר כיום במאבק על ההגמוניה ב"עולם היהודי", בין היתר באמצעות ניסיונות להכתיב ואפילו לכפות על ישראל הכרה בזרמי שוליים מקומיים, המהוים קבוצות השפעה חזקות בארה"ב כרפורמים וקונסרבטיבים, והעמדתם במעמד שוה לזרמים השכיחים בישראל.

להערכתי מאבק זה רק התחיל והוא ילך ויגבר, ויתלווה אליו נוסף, הנוגע לבכורה על ההשפעה בתנועה הציונית. אף שאינני רואה בעיה עקרונית בשאלה אם בתוך ריבוי הדעות והזרמים ביהדות הדתית יהיו עוד שני זרמים שוליים (בינתיים, לפחות), אני כן רואה בעיה באפשרות שנסיונות לכפות על ישראל מהלכים שרוב הציבור בישראל אינו רוצה בהם, יתגברו וימנפו השפעות פוליטיות וכלכליות בלתי-לגיטימיות. על דילמה זו אעמוד מעט יותר בהרחבה בהמשך.

הגמוניה

מאבקים על הגמוניה עתידים לתקוע לא מעט טריזים בין יהדי ישראל ליהודי אמריקה. טריזים אלה ינבעו מתוך מספר תובנות שיבשילו ביהדות ארה"ב, אם טרם הבשילו: תובנה אחת היא שהקהילה היהודית בישראל על כל זרמיה, שומרת טוב יותר על זהות יהודית כוללת מהקהילה היהודית האמריקנית, בגלל אופי ומבנה החיים בישראל. משום כך צפוי שהקהילה היהודית בישראל תהפוך בהדרגה, אבל תוך פחות משנות דור לקהילה הדומיננטית בעם היהודי.

תובנה שניה היא שהריחוק הפיסי והמושגי בין הקהילות היהודיות באמריקה מקדם בה פיצולים הולכים וגוברים, כאשר קהילות-שוליים מבחינת גודל וחיוניות יהודית נתונות לתהליכי התבוללות ושמד מחריפים.

תובנה שלישית קשורה בעובדה שהפלורליזם האמריקני אינו פועל לטובת שימור הקהילה היהודית באשר היא. הגירה מסיבית של זרים לארה"ב - היספנים בדרום ובמערב, אסיאנים במערב ובכרכים הגדולים, ומוסלמים בסביבת הריכוזים האפרו-אמריקנים ושכבות האוכלוסייה החלשות מבחינה כלכלית - והטמעתם בערב-רב האמריקני הקיים, מחליש את השפעתה הפוליטית התרבותית והכלכלית של הקהילה היהודית. זרימת מהגרים זו, שרק הולכת וגוברת, תעמיק כבר בדור הנוכחי את משקלה של הנצרות הקתולית האדוקה מזה ושל האיסלאם ובכללו האיסלאם הפונדמנטליסטי מזה, תפגע בסובלנות כלפי מיעוטים דוגמת היהודים, שמקורות הגידול הדמוגרפי שהלם מוגבלים מאוד.

כאשר יתם בישראל "דור המדבר", הדור שחונך על ברכי הסוציאליזם האקטיביסטי - ה"אנטי-קלריקלי" של ראשית ואמצע המאה ה- 20, תוך שנות דור או פחות, ימצא רב תושביה היהודים על סקלה שבין יהודים חילוניים לבין יהודים חרדים, כשרוב הציבור שייך לקבוצות שומרי המסורת ולדתיים, בעוד תושביה היהודיים של אמריקה הצפונית נמצא על סקלה שבין משומדים דה-פקטו לבין נטורי-קרטא כשהרוב שייך קבוצות המתבוללים ומעוטי זיקה יהודית; במילים אחרות: סקלת השייכות בישראל נעה "ימינה" בעוד סקלת השייכות באמריקה נעה "שמאלה".

תובנה רביעית היא שהתפתחות החיים היהודיים על פני כל הספקטרום היהודי, מחייבת גם חיים מדיניים-חברתיים יהודיים לצד החיים הדתיים. רק כך נדרשת היהדות כתורת חיים לטפל בכל מגזרי החיים ולהציע להם פתרונות פוליטיים ואופרטיביים משולבים ואקטואליים. התהליכים אינם קצרים, קלים או פשוטים, אבל הם נובעים ומתפתחים בסביבה חיה ותוססת ומחייבים פתרונות אופטימליים לסביבה כזו. תאוריה למדנית אינה מסוגלת לעשות זאת היטב, משום שחסרים לה הניסיון והמודעות האמפירית. חיים החסרים את ההיבט המדיני-לאומי הפעיל, אינם מספקים קרקע-גידול מתאימה להתחדשות הלוקחת בחשבון גם את הצרכים הכוללים פן זה.

הרמוניה

להתפתחויות אלה ודומות להן בקהילה האמריקנית, מתווספים: א. אי-שוויוניים ושונויות יחודיות לקהילות יהודיות אחרות; ב. שינויים במדיניות הלאומית של ארה"ב שיהיו להם השלכות על יחסי ישראל - ארה"ב ומכאן גם יחסי הקהילות היהודיות בשני המקומות; ג. הצורך של ישראל לנהל מדיניות לאומית עולמית שתהיה קוהרנטית עם צרכי המדיניות והביטחון הלאומי שלה; ד. קושי גובר והלך בין הקהילה היהודית הגדולה בישראל המתפתחת מתוך שאיפה להרמוניה יהודית-לאומית שלימה, שאינה עולה בקנה אחד עם דרך התפתחותה של הקהילה היהודית הגדולה באמריקה, בגלל שיוני התנאים והנסיבות; ה. התרופפות ההשפעה הקיימת עדיין בשתי הקהילות, של המוצא המזרח אירופי של האבות המיסדים של שתיהן על דרכן בהווה ובעתיד.

ומכאן אנו מגיעים לשאלה: אם אלה הם עיקרי התהליכים הצפויים והנצפים, כיצד יכולה וצריכה ישראל להערך לקראתם תוך מזעור נזקים ושיפור היכולת להתמודד עם הקצב הגובר של גל השינויים ששיאו צפוי לקראת אמצע המאה ה- 21, וגם לאחריו.

אנו עוסקים באבולוציה בעלת קבועי זמן ארוכים. התהליכים איטיים אך מגמתם יציבה והיכולת להשפיע עליהם או להסתגל אליהם - מתי כך ומתי כך - נקנית בראיה ארוכת-טווח ו"בייסורים" לא מעטים.

מהדברים הקודמים נובע שלאחר שהציונות הביאה להקמת המדינה וביסוסה המדיני-כלכלי- חברתי, עם כל הקשיים והנושאים שדורשים עדיין פתרון או שיפור הפתרונות הקיימים, הפיזור היהודי בעולם אינו מתיר לברך על המוגמר. המשך תהליך קיבוץ הגלויות הוא עניין ממושך, הגם שיש בו כל הזמן התקדמות והישגים. בעוד שחיים יהודיים מדיניים-לאומיים אפשריים רק בישראל, חיים יהודיים רוחניים, דתיים ותרבותיים, אפשר לפתח ולטפח גם במצב הפיזור הקיים, אם לא באופן מוחלט הרי בוודאי בעיקרי הדברים הנוגעים לפרט, לקהילה, למנהגים מסורתיים, לשפה ולהחייאת הדינמיקה ההלכתית, לרמה שתאפשר לה לחזור ולהיות תורת חיים אקטואלית. עיקר המחלוקת הקיימת כיום ביהדות קיימת בשאלה כיצד לשמר את ההלכה ועם זאת לחיות בעולמנו העכשווי. בשאלה זו ניצבות שתי גישות מנוגדות זו לעומת זו: גישה הגורסת שמירה קפדנית עד כדי התאבנות של הקיים, כשהקיים ברובו נעצר אי-שם באמצע ימי הביניים, לבין הרס הקיים ע"י ביצוע מקצה "שיפורים" מהפכני שישנה את מהותו מן היסוד; לא זה ראוי ולא זה ראוי.

הסתלקות הרב - קריאת יקיצה

יתכן שהסתלקותו של הרב עובדיה ניסים לעת הזו דווקא, מספקת לנו קריאת יקיצה והזדמנות להמשיך בהערכות חדשה וכוללת של העם היהודי לקראת העתיד. העדר סמכות אחת דומיננטית ומוכרת בארץ ובעולם, מזמנת שעת-כושר להחליף אישיות של יחיד, בהחיאתה של מסגרת היסטורית ששימשה בעבר כסמכות ההלכתית העליונה לעם ישראל כולו - הסנהדרין.

גם אם עדיין איננו יכולים לקיים את המוסד בדיוק באופן בו התקיים בעבר הרחוק בשילוב עם פעילות המקדש, עצם העובדה שקיימת ריבונות יהודית בארץ ישראל, וקיימת יכולת להקים ולשמר ברציפות קשרים של תנועה ודיבור ללא שום הגבלה ממקום למקום עם כל קהילה יהודית בעולם כולו - מטילה על ישראל ליזום חידושו של מוסד הסנהדרין בירושלים, שבו יהיה מיוצג העם היהודי כולו, והוא יהיה לסמכות היהודית העליונה בשאלות הלכתיות.

אני מודה שאינני בקיא בכל הסוגיות הקשורות מבחינה הלכתית ומעשית בהקמת והפעלת מוסד זה, אני מאמין שהדבר חשוב ורצוי וכי היצירתיות היהודית מסוגלת למצוא תשובות אופרטיביות ליוזמה כזו. לאחרונה נעשה ניסיון צנוע מאוד להתקדם לעבר איחוד הרבנות הראשית לישראל תחת ראשותו של רב ראשי אחד - צעד חשוב לכל הדעות. אבל אם אנו מוכנים כבר להעז ולפסוע קדימה, מדוע לא נעשה צעד נחשוני, כלל-יהודי, שחשיבותו לחידוש החיים היהודיים ולהידוק הקשרים היהודיים בעולם כולו, לא תסולא בפז. מהלך כזה הוא גם מהלך ציוני מהמעלה הראשונה, משום שהוא מניח נדבך חשוב ביותר לאינטגרציה של החיים היהודיים האמוניים, המסורתיים, והתרבותיים בעולם כולו. אני מעריך שמהלך כזה יחזק את האחדות בעם היהודי, ויהיה שלב מרכזי בדרך להגשמת החזון הציוני שבינו לבין הגאולה השלימה מבדילה רק ביאת המשיח; וגם אותה אנו מקרבים באופן זה.

לחידוש הסנהדרין כמה וכמה יתרונות ברורים:

א. זו תהיה "מועצת החכמים" העליונה של העם היהודי כולו, שאותה ניתן להרכיב מ-71 רבנים מוכרים היטב בקהילות ישראל, חלקם מישראל ואחרים מהתפוצות - גוף רחב ויציג שמקום מושבו הקבוע הוא ירושלים.

ב. אין הכרח להגדיר מראש את "גדול הפוסקים", וניתן להתגמש בשלב ראשון לגבי הליכי הניהול של גוף זה, עד אשר יתעצבו תוך כדי התפתחות לכלל מערכת טבעית שלימה על-פי החלטות חברי הסנהדרין. בשלב הזה ניתן לקיים מנהיגות נבחרת שתבחר ע"י מליאת הסנהדרין לתקופות קצובות. סביר להניח שמי מהדמויות שבסנהדרין תתבלט לאורך הזמן בידיעותיה, בחכמתה ובמנהיגותה, תהיה ברבות הימים גם ל"פוסק הדור" האמיתי.

ג. קיום גוף מרכזי וייצוגי של חכמי הלכה יהודיים, גדולי הרבנים והפוסקים בקהילותיהם, נציגי כל הזרמים, עשוי להעמיד לעם היהודי את המנגנון והמסגרת הסמכותית שתאפשר ביטול הזרמים ויצירת אסכולה הלכתית מרכזית אחת, עדכנית וסמכותית שתענה על צרכי הקיום בארץ ובחו"ל כאחד.

ד. אין טוב מסנהדרין מתחדש להכנת הרקע והתנאים לשעת כושר לחידוש החיים המסורתיים ובכלל זה גם עניין הקמתו מחדש של בית המקדש.

ה. העם היהודי, עתיר אנרגיות היצירה, מכלה כוחות נפש עצומים במאבקי-סרק פנימיים בין שלוחותיו הפזורות על פני הגלובוס על קמצא ובר-קמצא. הגיע הזמן להקדיש אנרגיות אלה למטרות חיוביות יותר של החייאת היהדות והתאמתה לעידן המודרני, כתורת חיים אקטואלית תוך מתן פרוש הלכתי ראוי למציאות משתנה ולתובנות מתחדשות, שאין אפשרות להתעלם מהן ולהשאר רלוונטי.

ו. הקמתו של סנהדרין, והתחייבות של מדינת היהודים להעניק לו אכסניית-קבע ראויה בירושלים ולהכיר בו כסמכות ההלכתית העליונה של העם היהודי, עשויה להקטין ולצמצם מחלוקות, לנתק בפועל את הפוליטיקה המדינית-ביטחונית-כלכלית משאלות דת, מסורת, מוסר ותרבות יהודית ולהעניק תנופה ומרחב קיום חדש לרוח ישראל סבא על כל היבטיה.

יתכן שכך גם יקל ליצור מנגנון הפרדה דה-פקטו בין "המדינה" ל"דת" מבלי להפוך את מדינת היהודים למה שלא נועדה להיות שאין היא רוצה וצריכה להיות.

סיכוי לפריצת דרך

הליכה לקראת יישום רעיון חדש-ישן זה, נראית לי כיום כסיכוי לפריצת דרך אדירה ליצירת אחדות בעם היהודי המפוצל כיום ולסינכרוניזציה של החיים היהודיים בעולם כולו. הוא עשוי להקנות מימד חדש לציונות המגשימה ולהסיר חסמים וחשדנות בין המוסדות הדתי היהודי העליון שזקוק לאכסניה טבעית בה הוא יכול לשבת בטח לתפקד ולהתפתח, לבין הציבור היהודי הזקוק לו ל-1001 מטרות שונות, בראש וראשונה במישור הפרט.

אין ספק שלנוכחות סנהדרין פעילה בירושלים תהיה השפעה מוגברת על מסכת החיים בישראל, אם בתחום המשפט והמוסר ואם בתחום היצירה הספרותית והרוחנית בכלל. בפועל זו השתתת המדינה היהודית המתחדשת, על רגל מוצקה נוספת מעברו המפואר של העם היהודי. אבל יש בכך גם ראיית דברים מפוקחת וראלית והכנה מצויינת ומעשית להתמודדות עם השינויים הענקיים שבפתח.

באופן סימבולי צועד העם היהודי לקראת גאולה באותם צעדים אך בסדר הפוך שבהם צעד לקראת שואה - מחורבן הבית להרס וגלות, לחיים יהודיים מוגבלים בחסות סנהדרין כחלופה לעצמות שאבדה, למרד וגלות נוספת ומתמשכת שהובילו לפרעות ושמד ובסופו של דבר לשואה. עתה הוא ניצב על אם הדרך חזרה לשואה ופזורה לעבר חזרה לארץ ישראל, הקמת מדינת ישראל וחידוש הריבונות הממלכתית, חידוש החיים היהודיים וחיזוקם ע"י הקמת סנהדרין, כשלב ביניים בדרך לחידוש החיים היהודיים המלאים בארץ המובטחת עם הקמתו מחדש של בית המקדש; ובמונחים אקטואליים - "מפת דרכים" יהודית לעילא ולעילא.

בל נחמיץ את שעת הכושר.