תגובות קוראים למאמרי הקודם "סל הבריאות - קשר השתיקה" (פורסם ב-Nfc) חזרו והוכיחו נוסחה זו. התגובות מתחלקות בין "לא ידענו", "זה אינו המחדל היחידי" ו"מה ניתן לעשות?".
ואכן, רבים אינם יודעים על המחדל המסוכן, והיודעים אינם יודעים מה ניתן לעשות. אך חברי הכנסת אשר יכולים לעשות, השופטים אשר יכולים לוותר על ההטבות החריגות, מבקר המדינה אשר יכול לבדוק, העיתונאים אשר יכולים לתקוף את אי-הצדק - כל אלה לא עושים זאת והם יודעים בדיוק מדוע: תגובה שלהם הייתה פוגעת בראש ובראשונה בהם, בקרוביהם ובמקורביהם!
פרופ' ישעיהו ליבוביץ קבע בזמנו כי ישראל היא דיקטטורה של מפלגות, כאשר ההיסטוריה מלאה פתרונות לדיקטטורים אך לא לדיקטטורה של מפלגות.
קבע ונגע בשורש הרע שממנו צומחים כול העיוותים והעוולות. המפלגות מאפשרות לציבור "לשחק לפניהן" מידי ארבע שנים או פחות במשחק הבחירות. אבל מרגע שנסתיימו הבחירות - לרוב אין הבוחרים מעניינים אותן כלל עד הבחירות הבאות, ועניינינו אינו יצא מכלל זה:
אין ספק כי כאשר נכבדי ציבור זקוקים לאשפוז, גם ללא הסל הנפרד והמיוחד השמור להם, הם יקבלו טיפול מועדף - כול אחד על-פי "כבודו" מעמדו ופרסומו. אולם לקבוע זאת בחוק? רק מי שנדמה לו כי בעורקיו זורם דם כחול ירשה לעצמו לחוקק חוק כזה, והוא ראוי לכול גינוי!
סל הבריאות קובע את השירותים והתרופות להם זכאי כול מבוטח בביטוח הבריאות, בכפוף לשיקול-דעתו המקצועי של הרופא. "רופא", בעיניי, הוא מי שהוסמך לעסוק ברפואה על-ידי מדינת ישראל, קרי: מי שקיבל רשיון ממשרד הבריאות. הקופות, אשר על-פי החוק מתחייבת זיקה אליהן, אינן מכירות ברשיון שניתן לרופא על-ידי מי שהעניק להן עצמן זיכיון, והן קבעו כי רופא הוא מי שאושר על-ידי ארגון הרופאים של הקופה. קופה המעסיקה "רופאים שכירים" רשאית לבחור את שכיריה, אולם רוב רופאי הקופות אינם שכירים. הם עובדים ממרפאותיהם בשעות ובימים בהם הם מחליטים לעבוד ורשאים להעסיק בהן רופאים, אחיות ופקידים.
אז מהו מקורה של המגבלה לאחר ההסמכה של משרד הבריאות, אם לא מניעת תחרות? דבר זה עומד בניגוד לחוקי היסוד, אך למי אכפת ומי יעז לאכוף חוק על קופות החולים?
הרופא, לאחר שבדק את החולה ואיבחן את מחלתו, חייב לרשום לו את התרופות הטובות ביותר והמתאימות ביותר עבורו. התרופות עלולות להיות "מחוץ לסל" ואז יהיה על החולה לשלם עבורן. אולם גם אם ירשום לחולה רק תרופות הכלולות בסל, יהיה על החולה לשלם "השתתפות עצמית". "השתתפות" זו שונה מקופה לקופה ביחס לתרופות האפשריות. הכיצד? הרי, מחד, הסל הוא "אחיד". ומאידך, ההשתתפות העצמית, הקיימת בענפי הביטוח השונים, מקומה לא יכירנה כאשר מדובר בבריאות.
בשוני בין הקופות ובסיבותיו נעסוק בנפרד, אולם מאחר שסל הבריאות אמור להיות אחיד ולא להיקבע על-ידי הקופות, חייבת כול תרופה הכלולה בסל להינתן חינם על-ידי כול קופה וקופה, וגביית תשלום עבורה לפי החלטת הקופה הוא בלתי מתקבל על הדעת ופסול מיסודו.
סל הבריאות קובע איזה תקציב תקבל הקופה, כקבלן הפועל בשיטת עלות בתוספת הוצאות, ככול שתהיינה. משרד הבריאות משלם לקופה מתוך תקציבו את חלקה של כול קופה לפי קבוצות גיל המבוטחים שלה ובמגבלות הסל. הקופה (אשר מידת הצורך בקיומה תיבחן בהמשך) מתחילה לנגוס באותו תקציב: הוצאות הנהלה, הוצאות פרסום, הוצאות מנגנון וכו'. כול אלה קודמים להוצאות הישירות עבור בריאותו של ה"חבר", ואת "היתרה", אשר איננה שווה בין הקופות, היא עשויה להסכים לחלק בין החולים. ההוצאות המנופחות הטרום בריאותיות הנ"ל, אשר אינן עומדות בבקרה הגיונית, ואילמלא המציאו הקופות "פטנט" מקורי בדמות "ביטוחים משלימים" שונים - הן לא היו מצליחות לקיים את מנגנוניהן המנופחים.
סל הבריאות איננו מספק את כול צורכי החולה, וברוב המקרים אין החולה מודע לתכולת הסל בפרט ולזכויותיו בכלל. נחיתות כפולה זו של החולה מנוצלת כאמור היטב ע"י הקופות לגריפת כספים רבים מחבריהן באמצעות אותם "ביטוחים משלימים". חברי הקופות, החרדים לעתיד בריאותם ובריאות משפחותיהם, אינם מתנגדים ל"הרחבות" הללו, וכך גורפות הקופות כספים לצורכי המנגנונים שלהם, אשר לשם קיומם הן קיימות למעשה.
משרד הבריאות והשר העומד בראשו עסוקים בנושאים העומדים כביכול ברומו של עולם. שר הבריאות, אשר טרם פתר אפילו אחת מהבעיות הקשות של מערכת הבריאות, עסוק רובו ככולו בעניינים פוליטיים הנוגעים להתנתקות מהפלשתינים, אך מה לו ולחולה שאיננו מקבל טיפול נאות היום, מה לו ולבזבוז המתנהל בקופות, מה לו ולהשפלת חולה המאושפז במסדרון בית החולים? לא כלום! שר הבריאות וראשי משרדו - לא הם ולא בני משפחותיהם ימצאו את עצמם מאושפזים במסדרון. אז מה הבעיה?
ביטוח הבריאות הממלכתי במדינה לוקה בחוסר יושר, בגניבת דעת ובחוסר אחריות. קופות החולים, עד להפעלת חוק ביטוח בריאות, פעלו בתחרות אמיתית ביניהן וניסו לשפר את התנאים לחברים, גם משום שחברים ללא מגבלות רפואיות יכלו לזכות בתנאים משופרים בעוברם מקופה למתחרתה, וגם משום שלקופות היה כדאי להחזיק את בעלי ההכנסות הגבוהות. אך בשל ניהול כושל נכנסו הקופות לגירעונות אשר הממשלה נדרשה לכסותם.
המעבר לביטוח ממלכתי לא הקטין את תשלומי המבוטחים לקופות. אם נצרף את התשלום לביטוח הבריאות הממלכתי ולביטוח המשלים לסוגיו, נימצא שהציבור משלם הרבה יותר ומקבל הרבה פחות. היעדר-תחרות אמיתית בין הקופות מביא לאדישות כלפי החברים, לניסיונות לחסוך על חשבונם לטובת המנגנונים, ובסופו של דבר - לניוון השירות.
משרד הבריאות איננו מפקח על הקופות, כדי לאלצן לתת למבוטחים את מלוא הסל עליו החליטה המדינה. מחובת משרד הבריאות לשאול בשם מבוטחי הקופות את השאלות הבאות: הכיצד סל הבריאות יגיע במלואו למבוטח? מדוע בכלל זקוקים לקופות? מה תרומת הקופה למערכת לעומת תרומתה לעצמה כגוף בירוקרטי הדואג לקיומו? האם הקופות מוסמכות להציע "ביטוח משלים"? מי אמור לפקח על הביטוח הזה? האוצר? משרד הבריאות? התשובה כיום היא ברורה וחד-משמעית:
קופות החולים הן גוף מיותר הדואג לשמר את עצמו על חשבון מבוטחי הבריאות וניזון מהקטנת סל הבריאות ל"חברי" הקופה בעוד ש"האדונים" - המנהלים לדרגותיהם - מקבלים עבור עצמם, משפחותיהם וחבריהם, סל בריאות משופר בהתאם למעמדם ויכולת הלחץ שלהם על המערכת. הביטוח הרפואי בסל בריאות אחיד יכול להתקיים ללא גופים אלה ולאפשר הגדלת הסל האחיד הזה לטובת כלל המבוטחים.
קופות החולים עוברות לכאורה על החוק, הן בעריכת ביטוח ללא פיקוח והן בצמצום סל הבריאות, ללא סמכות. בעיניי, "חברות" פירושה "הדדיות", ואילו בעיני קופות החולים היא "אפשרת לחיות על חשבון החבר". מי כאן העיוור?
והאין זה עיוורון מרצון, פשוטו כמשמעו?
הסיבה לכול הבעיה היא המשוואה המוצגת בכותרת המאמר:
61 = יותר ממיליון.
61 הם חברי הכנסת הדרושים לשינויים והמיליון הם "החברים" אשר ניתן לקפח אותם, לרדות בהם ולחיות על חשבונם.
אין כיום בכוח המיליון להשפיע על 61 חברי-כנסת, והשאלה עד מתי יוכל ציבור המבוטחים לסבול אפליה וזלזול כה גדולים נשארת פתוחה.
