מדוע לא ירש פנחס את משה?

פרשת 'פנחס' מתחילה כאשר הקב"ה מודיע למשה רבינו אודות שכרו של פנחס על "אֲשֶר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (במדבר כה, יג) ובכך כִּפֵּר על בני ישראל -- והשיב את חמתו של ה' ומנע ממנו לכלותם בקנאתו. שכרו של פנחס היה א"כ הצטרפותו למשפחת הכהנים ולעתיד לבוא אף מונה פנחס בן אלעזר לכהן גדול.

ואכן, על פניו נראה שאחרי אותה "ברית שלום" שקיבל פנחס מהקב"ה היינו מצפים שהוא יהיה מועמד מוביל לרשת את משה רבינו. הרי שניהם היו קנאים לה' - משה בחטא העגל כאשר הוא קרא לאחיו הלויים וצווה אותם "שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוּ" (שמות לב, כז), ופה פנחס שעשה מעשה דומה מאוד לזה של מורו המובהק.

על-רקע זה נראה "שדרישתו" של משה לפני מותו שהשם - "אֶלֹהֵי הרוחות" - יפקיד איש על העדה כדי שהיא לא תוותר כצאן ללא רועה - נראית מיותרת בחוסר הסתמכותה על מנהיגותו של הקב"ה לבחור את האדם המתאים בזמן המתאים לרשת את משה רבינו. במילים אחרות, נראה שמשה חשש מפני עליית קרנו של פנחס ובחירתו האפשרית של פנחס לתפקידו שלו כמנהיג העם. ואכן, אם כך המצב, מהן הסיבות לחששו של משה מפני בחירתו האפשרית של פנחס לאותו תפקיד?

תשובתו של הקב"ה למשה שאכן הוא בחר כבר את האיש - "איש אשר רוח בו" - את יהושע בן-נון. כל תאור נוסף או תכונה אחרת לא מנה ה' לבחירתו זו חוץ מן הרוח שביהושע. ולכן נשאלת השאלה - מהי הכוונה במושג "איש אשר רוח בו"?

לעניות דעתי, "רוח" מסמלת שתיים ממידותיו של הקב"ה שהוא גילה לנו בעקבות סליחתו לעם ישראל על חטא העגל - שהוא רחום וחנון". המילה "רוח" הינה למעשה השילוב בין שתי התכונות הללו, תכונות אלוקיות, אך גם תכונות שהוא דורש ממנהיגי עמו עלי אדמות. במילים אחרות, הקב"ה ביקש למצוא מנהיג כמשה - שיהיה קנאי לה' אך גם מלא ענווה - עניו כמשה - כי הענווה היא היא התכונה האנושית (והאלוקית) המכשירה את האדם להזדהות עם הזולת, לרחם עליו ולעשות עמו חסד, בחינם ובחנינה.

יש לשים לב לעובדה שהיפוך אותיות "רוח" הינו "חור". ומי היה חור? אחד משלושת עוזריו הבכירים ביותר של משה רבנו, יחד עם אהרון ויהושע. הוא זה שעלה על הגבעה והרים את ידיו של משה אל על יחד עם אהרון, והוא זה שניסה לבדו וללא סיועו של אהרון להניא את העם מחטא העגל. אך כאשר הדבר נעשה לבד, ללא סיועו של אהרון, הוא נעשה בחיפזון, בעשיית חסד עם העם לפני שהוא שיכנע אותם שניסיונו בא מרחמים עליהם מפני עונשו הצפוי הנורא של הקב"ה.

לכן, טראגית, הוא נכשל ונהרג. נכדו, בצלאל, נבחר ע"י הקב"ה לבנות את המשכן וכליו, ולצורך כך מילא אותו ה' ב"רוּחַ אֱלֹקִים" (שמות לה, לא). כך נראה שהקב"ה תיקן בנכדו את ליקוי החיפזון של סבו, כי אין עשיית חסד ללא מחשבת הרחמים שחייבת לבוא לפניה. עשיית המשכן למעשה הינה כלי של חיבור לה' כך שהוא ירחם עלינו ויעשה עמנו חסד יום יום ע"י כפרת חטאינו, עוונותינו ופשעינו.

האם ייתכן שפנחס נכשל באותה "רוחניות" שדורש הקב"ה ממנהיגיו? כדאי לבדוק את אופיו של פנחס בהקשר זה, כיצד ביטא פנחס את רוחניותו זו? כיצד הוא הביע את תכונות הרחמים והחסד שהם לב לבו של איש אשר "רוח" בו? לעניות דעתי, אחרי שהוא הרג את זמרי בן-סלוא ואחרי שהמגפה גבתה עשרים וארבעה אלף מבני שבט שמעון, היה על פנחס לנסות ולהחזיר את שבט שמעון למצבו הקודם כאחד השבטים – שכן לא כך היה ומשה לא התפייס עם שבט שמעון ולא סלח לשמעוני על מעשה זמרי עד יום מותו.

שבט שמעון סבל מהעדר כל תשומת לב או ברכה, כשאר השבטים, ביום מותו של משה רבינו. קנאתו של פנחס הייתה גדולה אך גם העדר אותה רוחניות של רחמים וחסד בלטה באישיותו, ועל כן הוא נפסל מלרשת את משה.

ראיה מובהקת לאותו חסרון מנהיגות, שמשה הבחין בפנחס - חוסר "רוחו" - יצאה לפועל באחרית ימיו, ומהווה את ההוכחה לאי התאמתו להנהיג את העם. מדובר על פרשת יפתח, בספר שופטים, כאשר פנחס כיהן ככהן גדול. יפתח נדר נדר נוראי - שאם נתון תיתן את בני עמון בידי "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶר יֵצֵא מִדַּלְתִי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, לא).

למזלו הרע, מי שבאה לקראתו בתופים ובמחולות הייתה בתו היחידה. ע"פ חז"ל יפתח סירב לבוא אל פנחס הכהן לבקש את התרת נדרו כי הוא סבר שעל פנחס לבוא אליו - שופט העם ומנגד פנחס סבר שעל יפתח לבוא אליו ככהן הגדול. איש משניהם לא מחל על כבודו וכך תוך חודשיים של ייסורים קיים יפתח את נדרו.

העדר ענוותנותו של פנחס וחוסר "הרוח" - רחמים וחסד באישיותו הקנאית שיתקה אותו מלתפקד כמנהיג על-פי חז"ל. על כך הוא נענש ואיבד את רוח הקודש שבו, שה' נתן לו.

לסיכום, הקב"ה ומשה רבינו "הסכימו" וידעו שהמנהיגות האידיאלית - הנחוצה והחיונית לעם ישראל לדורותיו - הנה מנהיגות קנאית להשם. האידיאל היהודי הינו מנהיגות קנאית המושתתת על ענווה גדולה כתנאי ליחס של רחמים וחסד (רוח) כלפי העם. מנהיגו של עם ישראל חייב להזדהות עם קשיי העם וסבלותיו, לרחם עליו, והוא חייב לעשות עמו חסד כי אנו בניו הנצחיים של הקב"ה. יהי רצון שנזכה במהרה בימינו למנהיגותו הקנאית והרוחנית של משה רבינו עליו השלום.