ארבעים ואחת שנה דשים אצלנו בטפל - בשטויות על מחדל בהתרעה לקראת המלחמה - כאילו רק הוא פני האסון, שהמטנו על עצמנו ביום הכיפורים הארור ההוא. יש מי שעשו מהדיון הזה הון תועפות וגם הרבה תארים אקדמיים במסגרת תוכניתנו הפופולרית, הבאת תבן לעפריים.
כבר במהלך המלחמה, בירכתי "המובלעת" בגולן, שטרם הוכתה בגשם, בשלג ובבוץ, אמרתי לחבריי לנשק, שאמ"ן אינו אלא שעיר לעזאזל - יחד עם אלוף גונן-גורודיש ועם עוד כמה; ומאז התחזקה אמונתי, כי חיים בר-לב ודוד אלעזר תכננו את מיצוב המלחמה ואת סימונה כהצלחה. לחלק מהעם זה קוסם עד היום. שהרי ידוע, שצבאנו המהולל אינו מנוצח. במסגרת מזימה זו לטהר את עצמם סומנו שעירים לעזאזל, אך המולך לא הסתפק בהם, ולקח גם, תודה לאל, את הרמטכ"ל הכושל.
המלחמה חשפה - כמו מלחמת ההתשה לפניה וכמו כל המלחמות אחריה - צבא מסואב, בלתי-כשיר, שאינו בנוי נכונה לקראת המלחמה הקרֵבה. זה התבטא באי-יכולת מפקדיו ועוצבותיו להתגבר על ההפתעה, וההלם נמשך, לפחות, עד סוף מלחמת ההתשה בפסח, חצי שנה לאחר מכן.
הכישלון במלחמה היה אדיר, והמיט עלינו אסון נורא וויתורים קרקעיים. ואולי לא התאוששנו ממנו עד עצם היום הזה. בראש הצבא עמד בתשל"ד גנרל בלתי-ראוי בעליל (למרות יחסי הציבור, שעושים לו מקורבים, בעלי עניין וחסרי-דעת). דוד אלעזר היה לא יותר מנטל, שהפריע לצבא ("הסתובב בין הרגליים", כהגדרת בר-לב). בהנהגתו עשה הצבא את כל הטעויות האפשריות, והמיט עלינו תבוסה, או ניצחון פירוס (תלוי במסתכל).
יודע - אין זו הדעה המקובלת, שמספרת אגדות-עם וסיפורים על ניצחון כביר ועל צבא שהתאושש מההפתעה. כלאם פאדי, כהגדרת שכנינו. להד"ם.
את שמונה באוקטובר האיום ניתן לסווג במסגרת ההפתעה. הובסנו בו בחרמון ("גולני", אלא מה?!) ובסיני (אוגדה 162). בניגוד לאגדות הישראליות על בלימתם, הצליחו המצרים להגיע כמעט לכל יעדיהם (פרט לגזרה הדרומית בתעלה). הם עשו טעות (?), כשיצאו למתקפה בארבעה-עשר באוקטובר. בין לבין וגם אחרי כן התברברו גנרלינו, והוליכו את עוצבותיהם אל לא-כלום במחיר דמים נורא, גם מעבר לתעלה, ב"אפריקה".
בסיכומה של המלחמה - כמו בהתחלתה - התברר שכמעט כל דבר לא עבד בצבאנו, ורק אירועים מעטים (קרב ואדי מבעוק וכיבוש החרמון בידי מילואי הצנחנים, למשל) יכולים להיחשב כהצלחות. לכן, נחלצו אשפי ההסברה להפוך את המלחמה להצלחה. טיפשות מקובלת הביאה לכך (לא בפעם הראשונה), שלא תחקרו את נסיבות הכישלון, והסתפקנו בוועדת אגרנט. מיליוני דולרים ומיליוני ל"י נשפכו אחרי המלחמה על רכש, שלא כולו היה הגיוני ומוצדק, ועל בינוי מואץ של יחידות ללא מחשבה.
אז מה היה לנו?
צבא מבורדק, שלא ידע איך לעשות ומה. פיקוד בכיר, שהחמיר את המצב בחוסר מקצועיותו. מחסור בתורות לחימה, באמצעי לחימה, בציוד לחימה ובאפסניה. חיילים ויחידות, שתורגלו ללא הפסקה באימונים לא-רלוונטיים, ואת הקרבתם איינו מפקדים רעים (בנוסח הביקורת של גנרל גרמני על הצבא הבריטי בחזית המערב במלחמת העולם הראשונה: "החיילים הבריטיים לוחמים כאריות, ומפקדים עליהם חמורים"). ולא אפרט כאן את כשלי ניהול משאבי-האנוש, שהחמירו את סוגיית הנעדרים.
את כל זה היו צריכים להסתיר, והסתרה זו הנה, כנראה, הצלחתנו היחידה במלחמה. עליה שילמנו מחיר יקר מאוד - כישלונותינו במלחמות הבאות.
כל השאר - אג"ם, אג"א, אכ"א וגם אמ"ן - נכשלו בה כישלון חרוץ.
כישלון אמ"ן לא היה רק בהערכה השגויה "סבירות נמוכה", הידועה לשמצה, אלא בכך שכמעט לא ידע דבר על האויב, ולא סיפק ללוחמים מידע רלוונטי. וגם על זה כמעט שאין מדברים אצלנו גם אחרי ארבעה עשורים.
