יום השנה לרצח רבין. כמי ששימש דובר מפלגת העבודה ויועצה לענייני תקשורת וכמי שהיה בין מארגני עצרת 4.11.95 ודוברה החלטתי לשתף חברים בלוח האירועים הזכור לי (טוב עברו 19 שנים) בהקשר ליום נורא זה:
בשבועות והימים קודם לעצרת היו רצופי אירועים בהם שלטה אלימות מילולית שגלשה, לא פעם, לאלימות פיזית. ליל ההצבעה על ההסכם בכנסת היה מלווה בהטלת מצור על הכנסת, בהתנכלות לחברי כנסת שהגיעו לשיאם בהתנפלות על רכבו של ראש ה
ממשלה (שבמקרה היה בו השר דאז, בנימין בן-אליעזר). אירוע שבנס הסתיים בלי פגיעה בנפש. היה אירוע אלים בווינגייט שבו אדם פרץ את מעגל האבטחה (הרופף באותה עת) וכמעט ופגע ברבין, הייתה התהלוכה אותה הוביל נתניהו ובה נישא מאחוריו ארון מתים ועליו נכתב "הציונות". היה דין רודף ודין מוסר והיו קללות בלתי פוסקות נגד כל תומכי ההסכם ובני משפחותיהם. רבין עצמו קבל בישיבת לשכת המפלגה בסמוך לרצח על כינויי גנאי קשים לרעייתו על-ידי פעילים שלבשו חולצות ליכוד (כך רבין) בכניסה לביתם ביום ששי טרם כניסת השבת.
מפלגת העבודה, עם המזכ"ל זוילי, עשתה מאמץ לפעול בשטח מול ההמון המתלהם ולשם כך גויסו פעיליה ברחבי הארץ ובראשם אלפי צעירי "נוער עבודה" עם הי"ורית, דנה אורן ובניהולם של אמיר לובין וגלעד תנעזר. אלו עמדו בצמתים, חילקו חומרי הסברה והתעמתו עם קהל ימין וליכד משולהב ואפוף שנאה.
אני לא צ'אוצ'סקו
במשך שבועות ניסה זוילי לשכנע את רבין לכנס את תומכי מהלך ההדברות והסכם עם הפלשתינים למפגן תמיכה. בחלקם השתתפתי. רבין כמו רבין היה סקפטי לגבי יציאת התומכים מהבית וממש לא אהב את הרעיון של הסעת מפגינים מאזורים רחוקים. "רני לא צ'אוצ'סקו ואתם לא תביאו לי כורים לתמוך בי בכפייה מתחת למרפסת" אמר. רק משהחמיר המצב ברחוב נענה רבין והסכים, אם כי חשש עד הרגע האחרון ממיעוט משתתפים.
משהסכים, כונסו בלשכת מזכ"ל מפלגת העבודה נציגי תנועות וארגונים מכל רחבי הארץ ומכל שדרות הציבור לפגישת הכנה ראשונה לקראת העצרת. היו שם נציגי מרץ,
שלום עכשיו, המועצה לשלום ולביטחון, חד"ש, מפלגתו של דראושה, נוער עבודה, התנועה הקיבוצית, התנועות המושביות, הנוער העובד, השומר הצעיר, המחנות העולים, בנק"י ועוד. שם סוכם כי עמותת אפשר בראשות פרידמן ולהט תיקח על עצמה את הביצוע בפועל של העצרת (הפקה ובכלל זה במה, סדרנות, תאורה ועוד בניהולו של אלי עשת) כדי לעמוד בדרישות החוק בעניין מימון פעילות מסוג זה.
כל המערכת הארגונית של מפלגת העבודה התגייסה להצלחת העצרת. מ
אופיר פינס-ראש אגף מטה באותה עת, אפרים רבינסקי ושמעון זיו שהפעילו את מערך הסניפים והמחוזות לשכנוע אזרחים להגיע לעצרת, המשמרת הצעירה, ראשי תנועות ההתיישבות ורבים רבים נוספים. עשרות אוטובוסים הוזמנו מכל רחבי הארץ להנעת פעילי המפלגה לעצרת. בראש המתגייסים והמגייסים עמד "נוער עבודה" שהצליח להביא אלפי נערות ונערים לעצרת. עשו במלאכה גם נועה מימן, ערן חרמוני רבים טובים אחרים. לאות הערכה על פעילותם וגם כדי להציג דור עתיד נתנו לנציג הנוער, מאור מלוד, לשאת דברים בעצרת. בכלל זוילי נאלץ לבצע לוליינות פוליטית כדי לאפשר למקסימום גורמים לשאת דברים מבלי לשעמם את הקהל.
ביום ששי, ערב העצרת, במסגרת יחסי הצבור שעשיתי לאירוע צעדתי עם
קרן נויבך, אז הכתבת לענייני מפלגות של ערוץ 1, בכיכר מלכי ישראל שם הכינה כתבה לקראת העצרת שבמרכזה השאלה: יגיע קהל או לא יגיע.
בשבת בבקר הספקתי להיות אורח של חבר שגר בהתנחלות לרגל אירוע משפחתי שלו. במהלך שיחותינו על המצב במדינה בעיר כי יש סכנת הדרדרות שעלולה להביא לפגיעה בראש הממשלה. התסכול והזעם אצל גורמי ימין עצום וחלילה זה עלול להידרדר עוד יותר. צריך להרגיע את האווירה-אמר ולא שיער מה יקרה שעות לאחר מכן.
פלטפורמה להביע את התמיכה
שעה לפני האירוע התחלנו לראות את הכיכר מתמלא המון אדם. לזכותו של זוילי ייאמר שלאורך כל הדרך אמר שיש רוב בציבור התומך בממשלה ובמדיניותה ורק צריך ליצור את הפלטפורמה שתאפשר לו לבטא זאת. קרקורי הבטן שלי התחלפו, אט אט, בחיוך קל של שביעות רצון.
כאשר רבין הגיע לקחו זוילי לראות את הקהל העצום כולל זה שמילא את רחוב בלוך, דוד המלך ויתר הרחובות הסמוכים. ממש קהל עצום. רבין נראה מאושר באותם רגעים.
זמן קצר לפני האירוע נמסר לי מהפקת ערוצי הטלוויזיה על שנוי מועדי הפריצות הישירות כך שנאלצנו לשנות את סדר הדוברים. על-פי התכנון המוקדם (שישקו פרידמן היה מעין במאי של האירוע ויותר מכך) ולהקדים את הופעת רבין ופרס שתוכננו לנעול את העצרת.
משהודעתי לרבין כי תזמון נאומו שונה למעט אחרי 8 בערב. כעס בתחילה ודרש במפגיע כי מועד נאומו של פרס ישונה בהתאם כך שגם דבריו יזכו לחשיפה תקשורתית. רק משהבהרתי לו שפרס ינאם בשמונה ודקותיים (לפניו, במהלך שדור מהדורת החדשות המיוחדת) וכך דברי שניהם ישודרו ב"חי" נרגע.
משסיים פרס לנאום ביקשתי מצ'יץ' המנחה להשאירו על הבמה בזמן עליית רבין לנאום. כך חשבתי אזכה לתמונה משותפת של לחיצת יד בין השניים. המעשה נעשה ולתדהמתי, רבין במצב רוחו יוצא הדופן עשה מעשה אנטי רביני וחיבק בחום את פרס מול הקהל המשולהב. באותו רגע אמרתי לעליזה גורן (דוברת ראש הממשלה רבין). "את שלנו עשינו עכשיו אפשר ללכת הביתה".
העצרת כבר הסתיימה, אך לא זה הסוף
העצרת הסתיימה ואני נפרדתי מדב גילהר, כתב ערוץ 2 באותה עת, באומרי: אני הולך לראות את נוער עבודה רוקד בברכה. גלהר השיב כי הוא הולך ללוות את רבין. הצוות שלו לא ראה בכך חשיבות ולא פסע בעקבותיו.
לא חלפה דקה וגלהר הגיע אלי בריצה: ירו ברבין. רצתי לצידה השני של המרפסת וראיתי את דלת מכונית רבין נטרקת ושוטרי יס"מ רודפים אחרי מישהו, תופסים אותו ומדביקים אותו לקרקע.
מכאן הגעתי ללובי חדר הניתוח של איכילוב שם יצא ד"רברבש ומסר לנוכחים כי רבין איננו. שבח וייס פרץ בזעקת כאב נוראה. זוילי דפק את הראש בקיר ו
רוני מילוא היה חיוור כסיד.
אחרי שיחת מסדרון על הצעדים הבאים הנדרשים בה השתתפו הנשיא ויצמן, פרס ליבאי, שחל ואנוכי יצאה שיירת הממשלה לקריה לבחור בפרס כראש ממשלה (בפועל).
זוילי, בורג ואנוכי נכנסנו לחדרו של ברבש להתייעץ על נוסח הודעה לעיתונות של מפלגת העבודה. גישת זוילי של מאמץ להורדת המתח בתוך המדינה התקבלה ומשם יצאתי לבית המפלגה בתל אביב.
לקראת 3 לפנות בקר נסעתי הביתה ועצרתי לצלחת מרק עוף במתכונת סבתא שהכין עוברי שכני וחברי ד"ראמנון לנדאו.
והיתר כתוב בספרי דברי הימים.
חרגתי ממנהגי בפייסבוק (באופן חד-פעמי) ועשיתי קצת סדר ברצף האירועים כפי שנכחתי בהם למרות דעתי שחולשתה העיקרית של תנועת העבודה במערכות בחירות, מאז ועד היום, היא ההתרפקות על העבר במקום הצגת תקווה לעתיד.
בסופו של דבר צריך לזכור וכך גם לפעול: ישראל לא קמה מ"על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו" אלא "מדונם פה ודונם שם". עשיה ולא בכי. בניית עתיד ולא עיסוק בעבר.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
