היו ברוכים - עורכות-דין ועורכי-דין - חדשים ורעננים. חג פורים בפתח, חג שמח; ברכות גם לרגל רמדאן. אנו כּמהים לשמחה. רבים מאיתנו יקראו את מגילת אסתר. הרבה עבר עלינו בין גלילה של שנה שעברה, לגלילה של שנה זו. שנה קשה מבית ומחוץ. בעיתות צרה וצוקה, אנו מגששים את דרכנו, מבקשים לעיתים לשאוב נחמה ותובנה מבארות המים, ממעיינות החכמה שהותירו לנו קדמונֵנו.
סיפור המגילה, במבט ראשון, אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת סיפורי צרה-והצלה, המלווים את דברי ימי-עמֵנו. אולם חכמים עמדו על כך שחרף השמחה לכאורה של גאולת פורים במגילת אסתר, בלב הקורא מנקרת השאלה - מה עתידה של גאולה זו? כמה זמן יחלוף עד שאחשוורוש, המלך ההפכפך, ינהג במרדכי כפי שנהג בקודמו שעלה לגדוּלה, המן הרשע? ומה צפוי להיות 'אורך חיי המדף' של המלכה אסתר, בארמונו של אותו מלך חובב מִשתאות? ביטוי הלכתי ניתן לעננה זו, הרובצת על גאולת פורים, על-ידי חז"ל. כאשר נשאל האמורא הבבלי רבא על-ידי תלמידיו, מדוע איננו אומרים הלל בפורים, כפי שנוהגים אנו במועדי הצלה אחרים, דוגמת פסח וחנוכה, השיב - "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". ההצלה - חלקית בלבד; יהודי פרס ומדי, עודם יושבים בנכר, תחת שלטונו של המלך השיכור.
ובכן, אם כּנים דברינו, וסיפור ההצלה כשלעצמו, אינו ליבּה הפועם של מגילת אסתר, מה טיבה של זוֹ? מסתבר, לדעת חכמים, כי המוקד של המגילה מצוי במקום אחר - בביקורת עזה על מלכות אחשוורוש ואורחותיה, ובהנגדה בינה לבין המוסדות החברתיים, שכנסת ישראל חפצה לבנות ולכונן (ראו: דוד הנשקה, "מגילת אסתר - תחפושת ספרותית", בתוך: הדסה היא אסתר - ספר זכרון להדסה (דסי) רבינוביץ ז"ל, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג (תשנ"ט), 93). אנו, אנשי החוק והמשפט, הדת והדין, עשויים לגלות עניין מיוחד בקריאה זו, ואף במבט ציבורי כללי - יש בה כדי להאיר, ולוּ במעט, את דרכנו בתקופה הקשה, המדכדכת, בשעה המאתגרת בה אנו מצויים.
המגילה, פותחת ומסיימת בתיאור עושרה ותפארתה של הממלכה האחשוורושית. בתחילתה, אנו שומעים על יין הניגר כמים ארצה במשתאות רבּי-משתתפים, גולש על פני "רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ", על "מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף". בחתימתה, טורחת המגילה לספר לנו על ידו התקיפה של המלך אחשוורוש, המטיל "מַס עַל-הָאָרֶץ, וְאִיֵּי הַיָּם". ולא רק בסיפורי המעטפת; אף בליבה של המגילה מוצאים אנו, לכאורה, מלכות משוכללת, סדרי מינהל מתוקנים הכוללים סוללות יועצים, סוֹפרים וסְפרים מנומקים, רשומות, חותמת מינהלית, ופנייה שלטונית סדורה לכל עם ועם כלשונו.
אולם כאשר מקלפים את המעטפת הנוצצת, כאשר מרימים את 'מכסה המנוע' של מרכבת הפאר - מתגלה ריקבון מוחלט. המאפיין הבולט ביותר של מלכות אחשוורוש, הוא השרירותיות. בחריפות אירונית, מתארת המגילה מלכות גחמנית, המקופלת במעטפת פרוצדוראלית מפוארת. כך למשל, לא פחות משבע פעמים שומעים אנו את המטבע 'אם-על-המלך-טוב', יוצא מפי הסובבים את המונרך; ואולם אין זו אלא כּסות לעובדה הפשוטה, כי לפנינו מלך שדבר אחד לא עושה מדעתו-שלו, כי הוא משועבד לסובבים אותו - ספק מחולשה, ספק מחוסר עניין. אף ההחלטה על השמדת עם שלם, מנער ועד זקן, טף ונשים, ניתנה תוך אימוץ הצעת המן, ללא כל התעניינות אצל המלך אודות הסיבה לה, או לפחות, זהות העם העתיד להישמד ביום אחד. אכן, פקודת ההשמדה, גחמנית כמו שהיא מרושעת, נעטפה אף היא ב'נייר צלופן מרשרש' של סדרי מינהל: "נכתב ונחתם בטבעת המלך", ותוך הקפדה על פומביות: "ונשלח ספרים ביד הרצים [...] גלוי כל העמים". אף יתר חוּליות הסיפור: הגזירה על המלכה ושתי, תליית המן, התגוננות היהודים - כל אלה הם תולדה של לחישות שנלחשו על אוזן המלך - על-פי רוב, כאשר יין טוב מונח אצלו קרוב; עצות שונות והפוכות, המיתרגמות חיש קל לפקודות חתומות בטבעת המלך, שאותה כידוע, אין להשיב. המלך, התובע מכל איש להיות שׂורר בביתו, בקושי שולט על שרביטו. אכן, אין כמו 'הפּוּר', ההגרלה העיוורת כדרך של קבלת החלטות, כדי לבטא את טיבהּ של מלכות רעועה זו.
על-רקע מלכוּת השיכורים של אחשוורוש, מבקשת המגילה להציב אלטרנטיבה - השראה לדורות - בדמותן של קהילות ישראל, אשר נקהלו לעמוד על נפשן. כאן עומדת לעזרתנו, עורמתהּ הספרותית של המגילה, המסייעת בידינו להנגיד בין אלו לאלו.
כידוע, המילה 'דת', שאינה אלא 'חוק' בפרסית, שבה וחוזרת במגילה, ומשם מצאה את דרכה ללשוננו. דווקא מפי המן הצורר שמענו: "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים". אכן - דתנו, חוקינו ומשפטינו, שונים בתכלית. כך למשל, אל מול הציווי "וּשְׁלָלָם לָבוֹז" שבפקודת ההשמדה, מצוין כי בניצחון היהודים: "[וּ]בַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". ההנגדה הבולטת ביותר, נוגעת למוטיב המשתה. אל מוּל משתה ההוללות הפרסי, שגורלות נחתכים בו על כוס שֵיכר, ניצבים "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶביונִים". מן הצרה והצוקה, בוקע משתה של שמחה, רעוּת, סיוע לחלש. כפי שפסק הרמב"ם בהלכות מגילה: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים להחיות לב נדכאים".
ומהתם להכא, מרחובות שוּשן - לימינו-אנו. בחודשים האחרונים, קיבלנו לדאבון-לב תזכורת מכאיבה כי צוררינו, מבקשי נפשנו, טרם הניחו לנו. כי מלחמה לאויבנו בנו - "מִדֹּר דֹּר". נתברכנו בניסיונו ובמורשתו של עם עתיק, המאפשר מבט עומק על אירועי ההווה; ראוי לנו לשאוב השראה מקדמונֵנו, בעומדם מול מבקשי נפשם. טוב נעשה אם נאמץ את עצת אסתר - 'לך כּנוס': אחדות, הסתופפות תחת המכנה המשותף. כמו-כן, לבד מהשבת מלחמה שערה אל מול האויב החיצוני - מלחמה צודקת, הכרחית, קיומית - לומדים אנו, כי במבט פנימה, "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" את מצווֹת הפורים, הנוגעות כאמור למרקם החברתי, לאופיה של הקהילה. אכן - לקבל על עצמנו. עוד יבואו ימים של תִחקור מעמיק, של דין וחשבון נוקב על המלחמה הנוראה שניחתה עלינו. בשעה זו, חלף הכאה איש על חזה זולתו, קוראת לנו המגילה לאמץ גישה של קבלה-עצמית, הטלת חובה על שכמנו-אנו: בהתגייסות למערכה, בהושטת-יד לאיש ואישה הרחוקים מביתם, בסיוע לחקלאִי שנותר ללא ידיים עובדות, בכבוד הדדי, בויתור אפשרי, בתרבות דיון ראויה, במתינות.
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב, שכל במלחמה את בנו, סגן אמיתי צבי גרנות הי"ד, בן 24 בנופלו. בלוויה של אמיתי צבי, ספד לו אביו, ופנה אלינו, הציבור הישראלי, בדברים הללו:
"אחים שלי [...] אי-אפשר להיות ביחד רק במלחמה, אנחנו חייבים לקבל כל אחד על עצמו. אני מבקש שנקבל כל אחד על עצמו, כל אחד יגיד לחברו, כל אחד יעביר את זה לכל עם ישראל - שלא נחזור לשם. שלא נחזור לדרך המריבה, המחלוקות, לדרך ה'אני ואפסי עוד'. לדרך הרסיסים והשברים. [...] לא לפלג, לא לחלק, לראות בעין טובה כל אחד. שנראה במעלת חברנו ולא חסרונם. שנכרות ברית, שנהיה ביחד [...] באחדות ציון ננוחם ובאהבת ישראל איש את רעהו ננוחם".
לנו, למשפטנים, תפקיד מיוחד בשיקום לו אנו זקוקים; זוכרים כולנו, כי ערב המלחמה, סוגיות משטריות ניצבו בראש סדר היום הציבורי. צרות אחרונות, לא השכיחו את הראשונות, המוסיפות לרבוץ לפתחנו. תיארתי בתמצית את מלכות השרירות הפרסית, העטופה בגינוני משפט וממשל. תמונת התשליל הישראלית לא יכולה להסתפק אפוא בצדקה פרטנית-קהילתית; גם במישור הציבורי-מוסדי, מוטל עלינו, ציבור המשפטנים, לתרום את חלקנו, על-מנת שמערכת המשפט הישראלית תהא 'תוכהּ כברהּ', כנבואת ישעיהו - "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ".
בדברים שנשא הנשיא האמריקני הדגול, אברהם לינקולן, בנאום גטיסברג, בסערת מלחמת האזרחית האמריקנית, בעת הקדשת בית עלמין לנופלי הקרבות אמר כך: "מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הלא גמורה אשר הם נשאו אותה עד עתה באצילות כה רבה. מוטב כי אנו כאן, נקדיש עצמנו למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו - כי ממתים עטורי תהילה אלו, נשאב מסירות רבה יותר למטרה שעבורה נתנו הם את מלוא מסירותם האחרונה; כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו". אכן, עלינו להיות ראויים להקרבה הגדולה של הנופלים, הפצועים ובני משפחותיהם. במאמץ המוסרי הכולל, ישנו תפקיד מיוחד לנו, אנשי החוק והמשפט, בשקידה על בניית חברה צודקת, הוגנת, ובהמשך המסורת המפוארת של בית הלל ושמאי - תרבות של מחלוקת מתוך כבוד, ולשם שמים.
ולבסוף - תקווה. על דתי פרס ומדי נכתב 'ולא יעבור', ואולם אֵלו עברו גם עברו; לעומתם, מובטחים אנו כי מעשי אבותינו - "זִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם". נצח ישראל - לא ישקר. המלחמה, החלה בשבר, אבל "נהפוך הוא", כמובטח במגילת אסתר; צה"ל ינצח. מן המשבר, יצמח תיקון, רווח והצלה יעמדו לנו. שנזכה במהרה לחזרתם בשלום של אחינו הנתונים בצרה ובשביה, ולשיבת בנים לגבולם, חיילים, חיילות והמתנדבים בעם, שלמים ובריאים, בגוף ובנפש. מחר תענית אסתר. אסתר המלכה. הרשות נתונה, לילך בדרכה. אתם עורכי-הדין, בשעה טובה, עוטים היום גלימה; דאגו נא שיהא תוכה כּברהּ. ביחד נחתור כולנו לעשות צדקה ומשפט.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
