אם היית גברת אופנתית במסצ'וסטס של שנות ה-20 במאה הקודמת, היה רק מקום אחד בו יכולת לקבל סלסול תמידי לשיער: במספרה של שמואל ברנשטיין, אשר ציפה מבנו לואיס להמשיך בדרכו. אבל ללואיס, יליד 1918, היו שאיפות אחרות. בהיותו בן עשר הוא מצא את עצמו נמשך בחבלי קסם לפסנתר של דודתו קלרה. כמה שנים מאוחר יותר הוא שינה את שמו ללאונרד. כן, לאונרד ברנשטיין.

השנה ימלאו 100 להולדתו של מי שהשבועון אקונומיסט מגדיר "גדול המלחינים של ארה"ב במאה ה-20". ברנשטיין היה קודם כל מנצח ענק, שבמשך מחצית המאה היה אחראי לביצועים מדהימים של היידן ומאהלר, ברטוק וסטרווינסקי. הוא יצר את "סיפור הפרברים". הוא הלחין יצירות לבלט, לאופרה ולסרטים. הוא כתב יצירות לתזמורות, להרכבים של כלי נגינה, למקהלות, לזמרים. הוא היה נגן פסנתר מוכשר. הוא היה חלוץ בשידורי מוזיקה בטלוויזיה. הוא היה מרצה בהרווארד, כותב ופעיל זכויות אדם. הוא היה בעל, אב, מאהב. הוא היה יפה תואר. הוא הופיע למטרות צדקה. [והוא היה ידיד ענק של ישראל].

אגדת ברנשטיין נוצרה ב-14 בנובמבר 1943. המלחין בן ה-25 חזר ממסיבה לאחר הצגת הבכורה של "אני שונא מוזיקה" – מחרוזת שירים פרי עטו – ושכב לישון. צלצול הטלפון העיר אותו. המנצח הדגול ברונו וולטר חלה וברנשטיין, שהיה מזה חודשיים עוזרו בפילהרמונית של ניו-יורק, התבקש להחליף אותו בשעות אחר-הצהריים בקונצרט מיצירות שומן, ואגנר ושטראוס שהועבר בשידור חי ברדיו. לא היה זמן לחזרות. ברנשטיין לבש את החליפה הטובה היחידה שלו ויצא לקרנגי הול. אמריקה חיפשה אז דמות מוזיקלית שתוכל להכניס אנרגיה תוצרת בית לקלאסיקה האירופית, וכעת מצאה אותה.

ברנשטיין אהב את כל סוגי המוזיקה. בתו ג'יימי זוכרת כיצד נהנתה להקשיב עימו ל"חיפושיות": הוא היה משוגע עליהן ואמר "למדתי על מוזיקה מהקשבה לחיפושיות יותר מאשר בכל דרך אחרת". המוזיקה שלו עצמו, בין אם נועדה לברודוויי ובין אם נועדה לאולמות הקונצרטים, הייתה מחשמלת ופרצה דרכים שלא היו נסללות בלעדיו. הוא היה חלוץ גם בכך שבניגוד לקלאסיקנים גדולים אחרים, ברנשטיין לא נותר במגדל השן אלא התחבר למציאות של קהלו.

פעולות הצדקה וזכויות האדם שלו היו בהיקף עצום. "כל חייו הוא האמין שעל-ידי יצירת יופי וחלוקתו לכמה שיותר בני אדם, אמנים יכולים לשנות את המאזן לטובת השלום והאחווה", אומרת ג'יימי. לאחר רצח קנדי הוא הכריז: "תשובתנו לאלימות היא ליצור יותר מוזיקה, יותר יפה, יותר מושקעת". אחרי נפילת חומת ברלין הוא ניצח בברלין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן, תוך החלפת המילה "שמחה" ב"חרות". הסימפוניה "קנדיד" היוותה התרסה ברורה נגד המקארתיזם של שנות ה-50. "סיפור הפרברים" הציג את הטראגיות של דעות קדומות.

דעותיו הפוליטיות של ברנשטיין משכו אליו את תשומת ליבו של ה-
FBI: תיקו בבולשת כולל 1,000 פריטים. מסמכים שפורסמו בשנת 2011 חשפו צד אחר של אישיותו, שבא לידי ביטוי במוזיקה שלו: המאבק בין היותו הומוסקסואל לבין רצונו להיות איש משפחה, בעל ואב אוהב. רעייתו פליצ'יה ידעה על נטיותיו וכתבה לו ב-1951 שהיא מקבלת אותו כמות שהוא; הם נותרו נשואים באושר עד מותה ב-1978.

ברנשטיין עצמו מת בשנת 1990, בגיל 72. היו מאז מלחינים דגולים ומנצחים כריזמטיים, אבל ברנשטיין הוא ברנשטיין – קובע אקונומיסט. השנה ייערכו ברחבי העולם למעלה מ-2,000 אירועים לציון שנת המאה להולדתו: ניו-יורק, בוסטון, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקאגו, לונדון, פריז, ברלין, וינה, בודפשט, יפן, הודו, ברזיל, דרום אפריקה וישראל. יש מקום בשבילו בכל מקום.