אם מטה המפלגה הדמוקרטית יכול היה לאכוף משמעת, הוא היה מורה למועמדי המפלגה לצפות במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" משנת 1988 על העימות בבחירות לנשיאות. ג'ורג' בוש האב (בגילומו של דאנה קרווי) ניסה להתחמק מלענות על שאלה בנוגע לחסרי הדיור בטענה שאין לו די זמן להסביר נושא סבוך זה, רק כדי לגלות שוב ושוב שנותר זמן רב. המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס (בגילומו של ג'ון לוביץ) מפטיר: "אני לא מאמין שאני מפסיד לבחור הזה".
לדמוקרטים שוב יש רגע כזה, בבחירות האמצע (8.11.22) – מנתח אקונומיסט. הם עלולים להפסיד לא רק את הרוב בבית הנבחרים אלא גם בסנאט, בעודם צופים במועמדים רפובליקנים עלובים, קיצוניים וכנועים לדונלד טראמפ ולא מבינים כיצד הללו כה פופולריים אפילו במעוזים דמוקרטיים כמו ניו-יורק ואורגון. ננסי פלוסי אמרה לאחרונה: "אני לא מאמינה שמישהו יצביע בעד האנשים האלה". אבל קרוב לוודאי שהדמוקרטים יפסידו: המפלגה השולטת בבית הלבן הפסידה ב-36 מתוך 39 בחירות האמצע שנערכו מאז מלחמת האזרחים. הפעם האחרונה שזה לא קרה הייתה ב-2002, עדיין תחת הרושם של 9/11.
המציאות הזאת השתלבה בחודשים האחרונים בתופעה מוכרת נוספת: המפלגה השלטת משכנעת את עצמה שהפעם זה יהיה שונה. הדמוקרטים בנו על פסק הדין של בית המשפט העליון שהסיר את ההגנה החוקתית מההפלות, ועל הגילויים של ועדת 6 בינואר בדבר חלקו של טראמפ באירועים לצד החקירה הפלילית נגדו בפרשת המסמכים. להתפתחויות אלו אכן יש משקל, ונראה ששיעור ההצבעה בקרב הדמוקרטים יהיה השנה גבוה מהרגיל. אבל אין בהן די כדי להפוך את המועמדים הדמוקרטיים ליותר אהודים בקרב העצמאים, שלא לדבר בקרב הרפובליקנים.
לדמוקרטים יש סיבה לשאול היכן הם טועים. הנשיא לשעבר ברק אובמה אומר שאנשי מפלגתו יכולים לעצבן בזעם שהם מפגינים כלפי טעויות קלות. הסנאטור ברני סנדרס טוען שעליהם להציג תוכנית כלכלה מנוגדת בתכלית לזו של הרפובליקנים. לדעת אקונומיסט, עליהם לחזור ללקחים האמיתיים מהקמפיין של דוקאקיס.
הקמפיין של בוש קשר את דוקאקיס אל ווילי הורטון, אסיר שאנס אישה ודקר את בן-זוגה כאשר היה בחופשה מהכלא במסצ'וסצס כאשר דוקאקיס היה מושל המדינה. הדמוקרטים האשימו את בוש בגזענות (הורטון היה שחור וקורבנותיו היו לבנים) ודוקאקיס ציין שירש את מדיניות החופשות מקודמו הרפובליקני. הם צדקו, אך לא הצליחו להתמודד עם החששות מפני הפשיעה וש"ליברלי ממסצ'וסטס", כפי שתייג אותו בוש, שותף לתחושה שיש לטפל בבעיה בדחיפות.
הרפובליקנים במתקפה כוללת בנושא הפשיעה
בחודשים האחרונים מנהלים הרפובליקנים מתקפה כוללת בנושא הפשיעה. בשלושת השבועות הראשונים של אוקטובר הם הוציאו 64.5 מיליון דולר על פרסומות בנושא, 25% מכלל הוצאות הפרסום שלהם בתקופה זו. כמה מסוגי הפשיעה מצויים בעלייה לאחר שהדמוקרטים פלרטטו עם רעיונות קיצוניים כמו הפחתת תקציבי המשטרות העירוניות. המתקפה הזאת הייתה צפויה, אך חלק מן הדמוקרטים נרדמו בשמירה.
המועמד הרפובליקני לתפקיד מושל ניו-יורק, חבר הקונגרס לי זלדין, מתנגד להפלות וסירב להודות במפלתו של טראמפ, אך הוא מצוי במרחק של נקודות בודדות מן המושלת קאת'י הושול – בזכות מתקפות בלתי פוסקות בנושא הפשיעה. בעימות ביניהם, מתאר אקונומיסט, זלדין נשמע כמו מתקשר היסטרי ל-911 כאשר דיבר על "אנשים שמפחדים שידחפו אותם אל מתחת לגלגלי הרכבת התחתית, שידקרו אותם, שיכו אותם למוות בפטיש ברחוב". כאשר השיבה הושול שהנתונים עדיין נאספים וש"מדיניות ממשית גוברת על צעקות ממשיות", היא נשמעה בדיוק כמו דוקאקיס. בניו-יורק, בה מספר הדמוקרטים הרשומים כפול ממספר הרפובליקנים, יש להושול מרווח טעות – אבל זה לא המצב במדינות כמו אוהיו, שם הדמוקרטים בצרות בדיוק מאותה סיבה.
הרפובליקנים אכן דמגוגים, אבל אם הדמוקרטים באמת פיקחים וצדיקים כפי שהם מתארים את עצמם, הם לא אמורים להיות מופתעים מכך שיש מי שתומכים בבחור האחר. לפני 2024 עליהם להכניס לראש, כי כשם שהאמריקנים עשויים להיות פתוחים לרעיון של מתן אזרחות למסתננים אם הגבולות יהיו בטוחים, הם עשויים לתמוך ברפורמות במשטרה אם הרחובות יהיו בטוחים. לזכותו של דוקאקיס המנוח, שהיה אדם טוב, יש לומר שהוא לא האשים את הבוחרים בתמיכתם בבחור האחר: "הפסדתי כי ניהלתי קמפיין מחורבן", הודה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
