"אסטרטגיית אשכול" של אריק שרון

בתקופת ההמתנה היה עזר ויצמן ראש אג"ם והאיש מספר שניים במטכ"ל. על מנהיגותו הרופסת תעיד העובדה שהוא פחד ליטול את הפיקוד על צה"ל כשרבין נכנס לדיכאון. מטעם זה הוחזר מצרפת בבהילות האלוף חיים בר-לב (שהיה שם בלימודים לקראת שחרור), ומונה לסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל בפועל.

פחדיו של ויצמן גם זרזו את המהלך להדחתו של אשכול מתפקיד שר הביטחון ומינויו של משה דיין לתפקיד. משה דיין היה במלחמה רמטכ"ל-על. עם רמטכ"ל-על ורמטכ"ל בפועל, שלא הכירו את הנעשה בצה"ל ואת פרטי התוכניות, המטה הכללי לא תפקד במשך כל המלחמה, ועל כן הוא לא הפריע לצה"ל להשיג את נצחונו הגדול. זהו המשכו של הנס.

מבחינה צבאית טהורה היתה פעולתו של חיל האוויר בפרוץ המלחמה פשוטה למדי: משימתו היתה לטוס כמה מאות קילומטרים לכל היותר, ולהטיל פצצות על שדות התעופה. פעולה זו, שעיקרה בוצע בשלוש שעות, עלתה לנו ב-10 אחוזים מן המטוסים של חיל האוויר. תוך שעתיים הכשירו המצרים את שדות התעופה שלהם לשימוש מחדש, וגם בכך הם הפתיעו את מתכנני הפעולה. לפעולת חיל האוויר לא היתה שום השפעה צבאית ישירה והכוחות המצריים העצומים לאורך גבול ישראל יכלו, לא רק לשבור בקלות את ההתקפה הישראלית הקרקעית הראשונה של אוגדת ישראל טל בגזרת רפיח, אלא גם לחצות בצירים אחדים את גבול ישראל ולהתקדם אל יישובים יהודים בדרום. אני השתתפתי, כהיסטוריון רשמי של הצנחנים, בהתקפת צה"ל בגזרת רפיח - וגם ממה שראו עיני וגם ממחקרי אחר כך, נוכחתי שאוגדת ישראל טל וחטיבת הצנחנים הסדירה תפקדו באופן לקוי מאוד.

אך במהלך ההתקפה האווירית התרחש נס אמיתי ומכריע: מעל אחד משדות התעופה המופצצים של מצרים חג מטוס קל ובו שר המלחמה המצרי, המרשל עמר. עקב ההפצצה הוא לא יכול היה לנחות. כרבין, גם הוא נכנס לחרדה עמוקה ופקד על כל הכוחות המצרים לא לתקוף, אלא לסגת בחזרה לעבר תעלת סואץ. כמו מקרהו של גדעון השופט במלחמתו במדיינים, "מלחמת" ששת הימים הפכה למרדף באש חיה אחרי אויב בורח. אבל לא רק מצרים ברחו, אלא אפקט הדומינו מוטט את כל צבאות ערב. שעות אחדות אחרי פרוץ המלחמה העבירו הירדנים שתי אוגדות משוריינות מבקעת הירדן לצד המזרחי של הירדן והסורים נמנעו מכל פעולה צבאית של ממש.

ואילו נס גדול ממנו התרחש בחזית ירושלים: הפיקוד הישראלי העליון החליט לא לפעול בגזרת ירושלים ולא הקצה לה כוחות נוספים, מעבר לחטיבת המילואים הירושלמית מס 16. בפרוץ המלחמה תפסו כוחות ירדניים את ארמון הנציב בג'בל מוכבר. חיילת שהאזינה באמ"ן לשידורי רדיו קהיר, תרגמה את "ג'בל מוכבר" שהנמצא בדרום ירושלים, ל"הר הצופים" הנמצא בצפון העיר. על הר הצופים היו בניינים נטושים של בית חולים הדסה ושל האוניברסיטה העברית. הוא היה מובלעת ישראל בשטח ירדן מאז תום מלחמת העצמאות ונמצאו שם כוחות ישראלים קטנים. כדי להציל את הר הצופים, שאיש לא תקף, שלח לשם המטכ"ל את חטיבת צנחנים מס' 55 בפיקודו של מוטה גור, שהיתה אז עתודה מטכ"לית, ואת חטיבת שריון מס' 10 בפיקודו של אורי בן-ארי, שהיתה עתודה של פיקוד המרכז. ויתור על שתי העתודות היחידות שהיו אז למטכ"ל, ביום הראשון של המלחמה, בגלל טעות בזיהוי מקום, מעידה על רפיסות דעת מצד המטכ"ל. חולשת דעת זאת היא שאפשרה לאחד ירושלים.

קרבות של ממש לא התחוללו במלחמת ששת הימים בגזרת ירושלים, כי מול שלוש חטיבות ישראליות ניצבה בגזרה חטיבה ירדנית מפוצלת אחת, ובתוך העיר רק גדוד ירדני אחד. הקרב היחיד בירושלים, שלא היתה לו שום השפעה מערכתית, היה קרב גבעת התחמושת, שבו עשו מפקדי הצנחנים את כל השגיאות האפשרויות, והלוחמים הוציאו את הערמונים מן האש במחיר דמים כבד מאוד: תקפו ללא מודיעין קרבי על היעד, למרות שלצה"ל היה מודיעין כזה; תקפו ללא ריכוך וללא סיוע ארטילרי; שילבו במהלך הקרב כוח גדודי ללא פיקוד אחיד של מג"ד; המג"ד, יוסי יפה, והמח"ט, מוטה גור, נמצאו הרחק ממקום האירוע, ולא ידעו על ההתרחשויות בו בזמן אמת; למרות שזה היה האירוע הצבאי המשמעותי היחיד באותו יום; אלוף הפיקוד ומפקד החזית, עוזי נרקיס, הגביל את פעולת הצנחנים עד כביש שדרות אשכול, ולא דאג לנטרל את המוצב הירדני בגבעת המבתר מצפון לכביש, ממנו ירו הירדנים על הצנחנים משך כל זמן קרב גבעת התחמושת, מבלי שהצנחנים ידעו מהיכן נורית האש.

במונחים של ספר שמות, היינו עדים ב-5 ביוני 1967 ל"מכות מצרים" ולטביעת צבא מצרים בים סוף. את האירועים האלה אין לזקוף לזכותו של שום אדם.

חטא שאין לו כפרה של כל המנהיגות הפוליטית והצבאית של ישראל ב-1967 היה, שהם זקפו את ההישג הגדול לזכותם כדי לקבל תמורה אישית: יצחק רבין מונה לשגריר בארצות הברית ואחר כך היה ראש הממשלה ושר ביטחון, משה דיין המשיך להיות שר ביטחון עד שהביא אסון על ישראל במלחמת יום הכיפורים ואחר כך היה שר חוץ, חיים בר-לב מונה לרמטכ"ל, ו"קו בר לב" שלו לאורך תעלת סואץ היה אחד הגורמים למפלה במלחמת יום הכיפורים, אחר כך הוא היה שר התעשיה והמסחר, מוטה גור מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי שהשתחרר היה שר הבריאות וסגן שר הביטחון (ולעומת זאת, וכפי שנכתב לעיל, לשרון היה הישג אמיתי ב-1967).

מלחמת ששת הימים לא נחקרה ולקחיה לא הופקו. התוצאה: תבוסות במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
כשפועל היום אריק שרון לפי עקרונות "אסטרטגיית אשכול", עליו לזכור כי אסטרטגיה זאת הביאה תוצאות חיוביות בגלל שורה של נסים, וראוי לו לפעול לפי מצוות חז"ל ולא לסמוך הנס.

כישלון מלחמת לבנון ב-1982 נגרם, לא רק בגלל חוסר אחדות לאומית וחוסר הסכמה לאומית, אלא קודם כל עקב תפקודו העלוב של צה"ל. אם צה"ל היה משלים את משימותיו בלוח הזמנים שתוכנן, דהיינו, מגיע תוך 24 שעות לכביש ביירות דמשק, ולא תוך שלושה שבועות, כפי שאירע במלחמה, מנחם בגין ואריאל שרון היו זוכים בהסכמה לאומית רחבה. יש חשש כי השקעת אנרגיית-יתר בהשגת אחדות לאומית והסכמה לאומית, לא תשאיר לשרון די אנרגיה להכין את מערכת הביטחון למלחמה, לא רק נגד הטרור הפלשתיני, אלא גם נגד כל מדינות ערב, שעלולות לחוש לעזרת הפלסטינים.

הלקח העיקרי של מלחמת ששת הימים, שהתרחשה לפני 34 שנים, הוא שהחנק האסטרטגי שאליו תמרנו מדינות ערב את מדינת ישראל, בשלושת שבועות ההמתנה, הניע תהליך פנימי, שיצר גם אחדות בעם וגם הסכמה לאומית להשמדת הצבאות הערבים ולהכרעת מדינות ערב.

דעת הקהל בישראל איפשרה אז לממשלת ישראל לנקוט כל פעולה על-מנת להבטיח את שרידותה של מדינת ישראל, לרבות גירוש הפלשתינים מיש"ע, כפי שהם גורשו מגבולות הקו הירוק במלחמת העצמאות, בנסיבות מקבילות של חנק אסטרטגי וסכנה לאי-הקמתה של מדינת ישראל, במארס 1948.

אריאל שרון לא הטמיע את הלקח הזה כשהיה שר ביטחון ב-1982. התוצאה: גלגול "מבצע אורנים" למלחמת לבנון, וגלגול מלחמה שהיה לה רוב בכנסת ל"מלחמת יש ברירה" שפלגה את העם. היום, כשהוא ראש הממשלה, ומנוסה הרבה יותר, מבקש שרון לאמץ את "האסטרטגיה" של לוי אשכול ממאי-יוני 1967 על-מנת להשיג גם אחדות פוליטית וגם קונצנזוס לאומי. אבל, למרות שאין חדש תחת השמש, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק, וגם ראוי שלא תחזור בדיוק, כי במלחמת ששת הימים היו כמה תופעות שליליות מאוד שרוב הישראלים אינם מודעים להן ושנחשפו לעין כל במלחמת ההתשה (1968-1970) ובמלחמת יום הכיפורים. ראוי לשרון להביא בחשבון גם את התופעות השליליות של "ניצחון אשכול", מאחר שהן עלולות להכשיל כל יוזמה צבאית ו/או מדינית שלו.

לפני תחילת המשבר ב-15 במאי 1967, שרר בישראל מיתון כלכלי כבד וממשלת לוי אשכול נחשבה לגרועה בממשלות ישראל. היא הותקפה בחריפות על-ידי שני אישים פוליטיים שנמצאו אז באופוזיציה, ושהיו בעלי כושר מנהיגות גבוה בהרבה ממנהיגותו של לוי אשכול: מנחם בגין ודוד בן-גוריון. שניהם הזהירו שהיתה זאת ממשלת מחדל שתמיט על ישראל אסון כבד. בן-גוריון לא שינה את הערכתו עד מותו בשנת 1973 וקשה לומר שלא היה בסיס לטיעוניו.

המשבר האסטרטגי פרץ כאשר מצרים, בלחצה של ברית המועצות, הכניסה כוחות צבא גדולים לסיני ב-15 במאי 1967, בניגוד להסכמים ולהסדרים שנקבעו אחרי "מבצע קדש", ב-1957 (מה שצריך להפחית היום את האופוריה הלאומית מהסכם השלום עם סאדאת). המחדל הראשון של הפיקוד הישראלי העליון אז, היה כישלונו של ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, להעריך נכונה את משמעותו של המהלך המצרי. הוא אמר שמדובר בתמרונים צבאיים שבסיומם תסיג מצרים את כוחותיה בחזרה אל מעבר לתעלת סואץ. הערכה זו התקבלה על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. זה היה אחד מאבות המחדל המודיעיני, לאחר שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, שהרי יריב המשיך בתפקידו כראש אמ"ן עד תחילת שנת 1973. עד היום נחשב יריב ל"אחד המוחות הצבאיים המבריקים שהיו לנו".

אבל למצרים היתה תוכנית משלה: היא קידמה את צבאה לכיוון גבול ישראל וסילקה את משקיפי או"ם שהיו אמורים לפקח על ביצוע ההסדרים משנת 1957. המשבר הגיע לנקודת אל-חזור כאשר מצרים הודיעה על חסימת השייט לספינות ישראליות במיצרי שארם א-שייח וכאשר כל מדינות העימות גייסו את צבאותיהן וקידמו אותם לעבר גבול ישראל.

הפיקוד הישראלי העליון נכנס להיסטריה וחדל לתפקד. בן-גוריון, כנביא זעם, טען שעקב התפקוד הלקוי הזה עתיד לבוא הקץ על המדינה היהודית. הרמטכ"ל, יצחק רבין, נתקף חרדה פתולוגית וקיבל טיפול פסיכיאטרי קליני, עובדה שהיא עד היום סוד כמוס במדינת ישראל. הרבה אסונות היו נמנעים מכולנו אם הציבור היה יודע את פרטי האירוע הפסיכוטי והטיפול בו, כפי שראוי לנהוג בתרבות דמוקרטית. יציאתו של הרמטכ"ל מן המשחק גרם להלם במנהיגות המדינה ובמנהיגות צה"ל. בגין הציע לאשכול שימסור את תפקידו לבן-גוריון. יגאל אלון ומשה דיין נאבקו על תיק הביטחון. שלושה חברי המטה הכללי, האלופים עזר ויצמן, אברהם יפה ואריק שרון, העמידו בפני אשכול אולטימטום לפתוח מייד במלחמה, לפני שצבאות ערב יתבססו לאורך הגבולות עם ישראל, וָלא הם יתפטרו. בעיות הלב של ראש הממשלה ושר הביטחון, שבגינם ילך לעולמו אחרי שנים מספר, החמירו מאד.

אז הציע "האסטרטג הישראלי הגדול" שר החוץ, אבא אבן, לפנות לאמריקנים להצילנו. אשכול קפץ על הצעתו של אבן כמוצא שלל רב. האמריקנים נענו באופן מילולי לפניה והבטיחו לארגן שייט של ספינות ממדינות נאט"ו דרך מיצרי שארם א-שייח. ההנחה היתה שהמצרים לא יעזו לחסום את הדרך בפני הארמדה הזאת, ובזאת יוסר המצור. השייט לא יצא אל הפועל, וגם דבר זה צריך לשמש לקח ביחסינו עם ארה"ב, באשר למידה שניתן לסמוך עליה בעת מצוקה.

בתקופה הקשה ההיא נוצרה בלא תכנון, כאילו מאליה, אחדות לאומית והסכמה לאומית, בין היתר בזכות הסתלקותו של לוי אשכול ממשרד הביטחון, ומינויו של גיבור מבצע קדש, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, לתפקיד, ולא פחות בזכות ביטול הטאבו על שיתופו של מנחם בגין בממשלה. היה ברור שנפל דבר בפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל, אף שרבין ניסה להחזיר את הגלגל לאחור, בקדנציה השניה שלו.

אירועי תקופת ההמתנה ב-1967 אינם מעידים על איכות גבוהה של מנהיגי ישראל ושל מפקדי צה"ל. אבל בדרך נס (ראה להלן) הושג בתום ההמתנה ניצחון מדהים על צבאות ערב. לשותפי ממשלת האחדות הלאומית ולהיסטוריונים ולעיתונאים המגויסים ששרתו אותם, היה אינטרס לטעון שהניצחון הושג בזכות תקופת ההמתנה ובזכות הליכוד בעם. כך נוצר מיתוס אסטרטגיית אשכול, שבזכות מתינותו ובזכות כושר ההבלגה שלו הושג הניצחון הגדול.

אריק שרון היה אז חבר המטה הכללי ומפקד אוגדה במלחמת ששת הימים, ואוגדתו ביצעה את המהלך הצבאי הקרקעי המוצלח ביותר במלחמה, בהתקפה המשולבת על מתחם אום-כתף בגזרה המרכזית של סיני. אין בישראל היום אדם מנוסה ממנו בניהול משברים אסטרטגיים. בהשוותו את כשלון מלחמת לבנון, שבה היה שר הביטחון, לעומת הצלחת מלחמת ששת הימים, הוא הגיע למסקנה שניתן להשיג אחדות בעם ותמיכה בין לאומית במהלכי ממשלתו, בעזרת חנק אסטרטגי, ושניתן להשיג ניצחון מכריע מכוח האחדות הלאומית. זהו המפתח להבנת האסטרטגיה של שרון היום: הוא הצליח להביס את ברק בבחירות עם סיסמת האחדות. הוא הצליח להקים ממשלת אחדות בעקבות הפיגועים הקשים, שגם סייעו לישראל להשיג הבנה בארה"ב ובאירופה. הוא מאמין שמעשי הטרור, דוגמת הפיגוע בדולפינריום, יגבשו הסכמה לאומית למהלך צבאי רחב היקף, נגד הרשות הפלשתינית. אופציה נוספת היא שלפני מהלך צבאי גדול ייאותו הפלשתינים להגיע איתו להסדר שניתן לרוב הישראלים לחיות איתו. ניצחון צבאי מכריע או הסדר מדיני עם הפלשתינים, לא רק שיבטיחו את מנהיגותו של שרון בליכוד ואת ניצחונו המכריע בבחירות הבאות, אלא גם יכניסו אותו להיסטוריה כאחד מראשי הממשלות הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם, לפחות אחרי בן-גוריון.

מאחר ששרון, מפאת גילו, הולך לקראת סוף הקריירה הפוליטית שלו, השיקול הלאומי-אסטרטגי גובר אצלו על השיקול הפוליטי-מפלגתי.

נקודת התורפה ב"אסטרטגיית אשכול" של שרון נעוצה בעובדה שהניצחון במלחמת ששת הימים הושג לא בזכות האחדות הלאומית ולא בזכות תפקודו היעיל של צה"ל, אלא מפני שאירע לנו נס. חז"ל הזהירו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לא עושין לו נס, ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו" [שבת ל"ב עמ' א', תענית כ' עמ' ב'].

והנה השתלשלות המאורעות ב-1967, ותיאורו של הנס: מאז תום מלחמת העולם הראשונה מקובל כי את המלחמה יש לפתוח בהתקפה אווירית על שדות התעופה של האויב, כדי להשמיד את מטוסיו ועל-מנת למנוע יכולת פעולה מן המטוסים שלא הושמדו. זאת התפיסה הקלסית מאז. כך פתחו הגרמנים את המתקפה שלהם על פולניה, בפרוץ מלחמת העולם השניה, וכן העבירו להוסיף - מדריכים רוסיים רוסים את הרעיון הזה לעזר ויצמן בהשתלמות טיס בצ'כוסלוקיה ב-1948.

סוגיה זאת נידונה בכנס סגל פיקוד בכיר, האחרון לפני מלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל יצחק רבין התנגד לפתוח את המלחמה הבאה בהתקפה אווירית בטענה שטילי הנ"מ של המצרים ישמידו את המטוסים כבר באל עריש, והם אפילו לא יגיעו ליעדיהם. בעמדתו של רבין תמכו רבים מן הדוברים. התומך העיקרי בתפיסה הקלאסית, היה עזר ויצמן. אם רבין לא היה נכנס למצב פסיכוטי, סביר להניח שהמלחמה לא היתה נפתחת בפעולה אווירית. לפיכך, ראשיתו של הנס הוא בהתמוטטותו של הרמטכ"ל.