|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הם חלשים וכבר לא מביאים תועלת. מי צריך אותם? ● הייתה להם קריירה, ויש להם ילדים מחונכים לתפארת - אך הם עדיין מיותרים
|
|
ממתינים לאוזן קשבת וזו אינה מגיעה... [צילום אילוסטרציה: AP]
|
|
|
|
|
הם למדו, עבדו, הקימו בית, ילדו, גידלו ילדים, חיתנו, בישלו, ניקו וטיפחו. אבל עבר זמנם. הם מיותרים.
בית אבות סיעודי הינו מקום שלא רבים מסוגלים להגיע ולהתייחס ברצינות למבוגרים השוהים שם. וזה לא שהם נולדו ככה. אלו אבות ואימהות רגילים לילדים נפלאים ומוצלחים, כמו כל אחד מאיתנו. אלו אבות ואימהות שחיבקו, שליטפו, שהוכיחו, שעשו דברים בחיים. הגשימו חלומות ולפעמים לא... אבל הם הזדקנו ונחלשו.
עכשיו הם חסרי-אונים. במחלקה הם יושבים על כסא גלגלים. ה"בריאים" יותר יושבים בכסא רגיל, אבל עם משענת. הם קמים לאט-לאט, נשענים על הליכון. אף אחד כמעט לא מדבר איתם.
רק מי שמגיע יום-יום, אומר בוקר טוב בקול. מחייך, מכין תה לזקנה מימין. מביא מפית נייר לקשישה משמאל, משוחח עם הקשישה היפה עם ההליכון, זאת שתמיד שמור אצלה חיוך ומבט טוב, בלי קשר להרגשתה הפנימית. מי שמבקר את אביו החלוש, את אמו הקשישה החולה, חש את סוף החיים של האנשים האלה.
האנשים שכל יום עבורם הוא נס. כאלה שחייהם נמשכים בכוח תרופות וטיפולים משתנים מדי פעם כדי לזכות אותם בעוד יום של בוקר טוב, בעוד יום של שמש נעימה וזוהרת, בעוד יום של גשמי עוז סוערים ומחממי לב, מול צלחת מרק חם, מול כוס תה, וגם בעוד יום של כאבים קשים, של בדידות, של שתיקות, של אולי גערות ממטפלת עצבנית ועייפה.
רובם שקטים וצייתנים. הם רק רוצים לקבל אוכל בזמן וכדורים. הם גם רוצים שלווה. יחס טוב וחיבה מגוננת. שיחה זה מותרות. רובם אפילו לא מעוניינים. אבל יש מיעוט שכן, אבל אין מי שיספק להם אותה. הכל ממהרים. רוצים להספיק דברים. חצאי מילים, חצאי משפט. והם מלקטים מילים וחיוכים כדי לאסוף כוח לרצות להמשיך את היום הלא-קל שלהם. יום של נזקקות לעזרת האחר, יום של כאבים וחוסר-אונים.
הם אנשים של ממש. רק מבוגרים מאוד. רק חולים. רק רוצים מבט טוב. הם חפצים במילה או בחיוך, או בסתם "בוקר טוב" או "מה נשמע". לנו זה קל. להם זה מקל.
הורים זקנים שתשש כוחם. הורים שגידלו ילדים לתפארת העסוקים בעבודות מעניינות או מכניסות. ועכשיו, הם מאוד עסוקים בהם... וההורים מחכים ומחכים. אותם הורים שעמלו, כיוונו וחינכו. אולי עכשיו הם עושים חשבון-נפש לעצמם. מסיקים מסקנות. אבל אין מי שילמד. אין מי שישאל.
אז הם ממשיכים להזדקן. כמה שכבר נשאר...
|
| תאריך:
|
20/12/2009
|
|
|
עודכן:
|
20/12/2009
|
|
ציפורה בראבי
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ראספוטין בן מדביד
|
4/01/10 13:04
|
|
|
|
2
|
|
בן ששכח
|
11/01/10 10:55
|
|
בחמש שנות-קיומה ידעה מסעדת "דרבי בר דגים" שבמרינה של הרצליה (רחוב השונית 2) תהפוכות לא מעטות. מאז שהלך לעולמו מייסדה ובעליה הנמרץ, לפני כשנתיים, שוב אין היא מתפקדת כמקודם ויורשיו אינם מצליחים להיכנס לנעליו. השף הנצחי, עבדאללה, דבק, עדיין, בתפריט שמרני-מונוטוני ועייפות רבה מורגשת בשירות, שדומה כי אין מי שיפקח עליו כראוי. לא אחת נאלץ הסועד להמתין, מעבר לזמן הסביר, עד שתוגש לו מנתו, וגם אז חזקה עליו שיבקש להחזירה אחר כבוד למטבח, אם בשל בישול-יתר ואם בשל הוצאת התבשיל מן התנור טרם זמנו.
|
|
|
|
|
פסיקת בג"צ לחייב את רב העיר אשדוד להעניק תעודת הכשר לבית עסק של יהודים-משיחיים אינה חוקית, לפחות בהתאם לשכל הישר. דומה שעל פניו רמסו שופטי הבג"צ גם את חוקי מדינת ישראל בעשותם כן.
|
|
|
|
|
פעילי השמאל מצאו להם מקום חדש לחולל בו מהומות, בשכונת שמעון הצדיק, ולא סתם יום בחרו להם מפגיני השמאל, אלא דווקא ערב שבת.
|
|
|
|
|
ביום ראשון, נר שני של חנוכה, במלאת 87 שנים לפטירתו של אליעזר בן-יהודה, צוין בישראל "יום הלשון העברית". בכלי התקשורת הופיעו אנשי לשון, שנשאלו על-ידי המראיינים בעיקר בעניין הצפת הלע"ז הפוקדת את העברית בשנים האחרונות. השאלות לא היו מתוחכמות במיוחד. דוגמה: "אם בן-יהודה היה הולך היום ברחוב, האם הוא היא מרוצה ממה שהוא שומע?". גם בתשובות המרואיינים לא היו הפתעות. הנוטים לנורמטיביזם אמרו שלא, הוא לא היה מרוצה, והאנטי-נורמטיביסטים אמרו שאין מה לדאוג, שממילא אי-אפשר לתרגם הכל ושיש גם הצלחות לחידושי הלשון.
|
|
|
|
|
השבוע הייתה לי שעה של אושר.
|
|
|
|
|
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
