|
|
דב לאוטמן [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
שניהם חתני פרס ישראל למפעל-חיים שניתן להם על תרומתם הייחודית למען המדינה: אריה לובה אליאב (88), מחנך דגול, קולט-עלייה ומיישב הנגב; ודב לאוטמן (73), חלוץ הטקסטיל הישראלי ויזמו הראשון במעלה של חינוך הנוער למצוינות. לשניהם המר הגורל: את הראשון פקד אירוע מוחי, שנטל ממנו את כושר-דיבורו, ואת השני תקף ניוון-שרירים, שהותיר אותו על כסא-גלגלים.
אבל יותר מכל אחד אחר ראויים השניים לפרס, שהמדינה משום-מה מתעלמת ממנו: כזה שמוקיר את ההגינות והיושרה הבלתי-מתפשרת שבה ניחנו שני צדיקים של טוהר-מידות בסדום רשעה.
רקורד העשייה ב"קוריקולום ויטה" של לובה אליאב הוא עשיר ומגוון: איש המוסד לעלייה ב', קצין שחולל גדולות למען העפלת העולים לארץ, וג'נטלמן שעשה יותר מכל אחד אחר למען יישוב הנגב, חבל לכיש וה"בייבי" שלו - העיר ערד, שאותה הקים בעשר אצבעות-ידיו; אבל מעל לכל - מחנך רם משכמו ומעלה, שהעמיד תלמידים הרבה ושהנחיל להם את אהבת הארץ השורשית שלו.
מגוון מיזמים
בעולם החומרני וחסר הרוח, שבו אנו חיים, אין עוד אנשים כמוהו הלומי-חזון, אמונה וכוח-עשייה. זהו האיש שלו נתכנו עלילות ושבכל מקום שעליו חלם גם עבר להתגורר בו: בלכיש, בקריית-שמונה ובניצנה שלו.
גם ה"קוריקולום" של דב לאוטמן אינו נופל ממנו. זה האיש שהפיח-חיים בתעשיית הטקסטיל בארץ, כשהקים את מפעל "דלתא" הראשון בכרמיאל ושמצא בכך פרנסה לאלפי משפחות. שמו הלך לפניו גם במעורבותו ובנחישותו להשפיע באמצעות החינוך על עתיד המדינה. מגוון מיזמים זיכו אותו בעבר ב"אות המתנדב" וכיום הוא נחשב לרוח החיה בניהולה של עמותת נוער מוביל-שינוי; זו העמותה שמפעילה שישה פרויקטים ייחודיים המשלבים העצמת בני-נוער, באמצעות פעולות בשטח, לצד חינוך לתרומה לקהילה.
לאוטמן נחשב לבולט שבמקדמי הרפורמות במערכת החינוך והוא האיש שהתייצב בראש עמותת "אחרי", להכנת נוער מעיירות הפיתוח לשירות צבאי. את פועלו מנציחה קרן משפחתית ועל שמו קרויות התוכניות הייחודיות לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל אביב.