עסקת האלף

במסכת הסכסוכים במזרח התיכון הולך ומתברר כי הסכסוך היהודי-ערבי, שבו חולקים הערבים על זכות היהודים לריבונות בארצם, הולך ופוחת בחשיבותו אל מול הסכסוך העתיק יותר והאלים הרבה יותר - הוא הסכסוך הסוני-שיעי.

הסכסוך הדתי עתיק היומין פורץ שוב במלוא עוזו כאשר אירן, מדינת ההלכה המוסלמית-שיעית, מפעילה את השיעים בכל רחבי המזרח התיכון כדי למוטט את המשטרים הסמכותיים הסוניים. הגדילה לעשות כווית, בעלת משטר מלוכני של משפחה שלטת, שבישרה בקול תרועה רמה על לכידת מחתרת ריגול שיעית. אירוע זה שחרר באורח מתוזמן היטב את חרצובות לשונם של אמצעי התקשורת הערביים, שרובם ככולם משמשים שופרות של המשטרים הסמכותיים. אלה כינו את אירן השיעית "השטן הגדול" בעוד ישראל וארה"ב כאילו כבר ירדו ממעמד השטניות.

חוסר האונים הערבי מול השיעה מטריד את העולם הערבי הרבה יותר מחוסר האונים נוכח קיומה של ישראל והתבוסות הצורבות שספגו הערבים מידה (שהאחרונה בהן היא צירופה ל-OECD - מועדון המדינות שאף מדינה ערבית אינה יכולה להיות חברה בו). בעוד ישראל אינה מהווה איום על-אף משטר ערבי, אירן השיעית משתמשת בכל גורם חתרני ליצירת איום קיומי על אותם משטרים, מסעודיה (שמרבית מרבצי הנפט שלה מצויים באזורים הרוחשים שיעים) ועד מצרים, שבה האחים המוסלמים שמחים לקבל כל עזרה על-מנת למוטט את שלטון החונטה הצבאית.

חוסר האונים הערבי מול השיעה בולט במיוחד בהתגברות מעשי הרצח ההמוניים בעירק, שבה יש לשיעים רוב והסונים היו רגילים לשלוט בה באמצעות משטר האימים של הבעת'. למרבה האירוניה, המדינה היחידה במזרח התיכון שעליה יכולים הסונים לסמוך במאת האחוזים שלא תנקוט נגדם אלימות חסרת פשרות, היא מדינת ישראל.

אלא שגם מדינת ישראל סובלת מחוסר אונים לנוכח האיום הקיומי המרחף מעליה: לא, אין מדובר באירן, אלא בערבים שפלשו לארץ ישראל במאה השנים האחרונות, במקביל לשיבת ציון של היהודים. ערבים אלו, שלאחרונה החלו מתהדרים בכינוי "פלשתינים" או "פלשתינים" - כלשונו של רא"ל בדימוס יצחק רבין (עליו השלום), הם הגייס החמישי והגורם מערער-היציבות בארץ ישראל, מן הירדן ועד לים התיכון. אוכלוסיה ערבית זו שקנתה לה שביתה בלב היישוב היהודי, היא הבסיס לפעולות הריגול, הטרור והרצח שהן האמצעי העיקרי של הערבים למיגור המשטר היהודי - בדיוק כמו זה של השיעים במדינות הסונה.

אי-אפשר להתחמק מן המקבילה שלהלן: הסכסוך השיעי-סוני הוא דתי, אך לפן הדתי מצטרף גם הפן הכלכלי-חברתי: כמו שבלבנון השיעים, שהיו המיעוט הנחשל ביותר, מטילים כיום את אימתם על כל שאר העדות, כך גם הסכסוך המוסלמי-יהודי, שהוא דתי-תרבותי בעיקרו, יש לו גם פנים חברתיים-כלכליים. כמו אוכלוסיות שיעיות המהוות חלק נכבד במדינות סוניות, אשר חשודות כמשתפות פעולה עם המעצמה הדתית-שיעית אירן ומשמשות בסיס לטרור, כך גם אוכלוסיית הערבים בישראל לגבולותיה. כמו במקומות שבהם משיגה האוכלוסיה השיעית עדיפות מספרית, ואז התפרצות הטרור והרצח וערעור סמכות המדינה מגיעים למימדי מגיפה - דוגמת עירק ולבנון - כך גם לימדונו ערביי ארץ ישראל בעת אירועי אוקטובר 2000 בנחל עירון. כמו חוסר האונים של הרוב הסוני הערבי אל מול האלימות של המיעוט השיעי, כך גם אוזלת היד של המשטר הישראלי אל מול המיעוט הערבי המשליט את עצמו על סביבתו באמצעות טרור אישי וקבוצתי.

שלטון הסונים בד'ימים של התקשורת

אולם, אל מול חוסר האונים של הסונים, ברור כי ישראל היא המדינה היחידה שיש לה אמצעים ויכולת להתמודד עם האיום השיעי-אירני, מן הגרעין ומטה. הוכחה מוצקה לכך ניתנה במלחמת תמוז 2006, שבה חיסלה ישראל את אמצעי ההתקפה לטווח בינוני של חיזבאללה (צבא השיעה הלבנונית בתמיכת אירן) מייד עם תחילת המבצע, והביאה להרס הנרחב בדאחייה השיעית שאילץ את החיזבאללה להסכים להודנה. גם מבצע עופרת יצוקה הוכיח שמיליציות איסלאמיסטיות המקבלות תמיכה מאירן, קורסות אל מול עוצמתה של ישראל. מקורות חוץ מדווחים כי ישראל ערוכה להתמודד גם עם הגרעין האירני לכשתכשר השעה, וניסוי הכלים כבר נעשה בסוריה.

האבסורד הוא, שבעוד ישראל מוכיחה את יכולתה נגד האיום השיעי-אירני, היא מתקפלת ונסוגה מפני האיום הפנימי שהוא בעיקרו ערבי-סוני, עד כדי הפסקת הפיתוח בעיר הבירה ירושלים וכניעה לשלטון האינטרסים הסונים בד'ימים של התקשורת, האקדמיה, המשפט ורשויות האכיפה הישראלים. המבקש להתרשם מעומק אוזלת היד הישראלית, מוזמן לסייר באזור שבין באר-שבע, דימונה וערד, ולחוות את החולשה הנוראה של המשטר אל מול הנחישות הערבית להשתלט על אדמות המדינה.

על כן, זו ההזדמנות להגיע לעסקת האלף, עסקה רבתי בין ישראל לבין מדינות הסונה: סילוק האיום האירני מעל מדינות הסונה, תמורת סילוק האיום הסוני על ישראל. כן, ישראל תתחייב להסיר את האיום השיעי מעל מדינות הסונה, תמורת השבתם של הסונים, כולל כל ה"פליטים הפלשתינים" שפלשו לארץ ישראל - לארצות מוצאם. אין צורך בטרנספר ממשי, אלא רק בהכרזה ברורה, מוצקה ובלתי משתמעת לשתי פנים - בדבר ויתור על כל דרישה טריטוריאלית בארץ ישראל והענקת אזרחות זרה לכל הערבים תושבי הגדה המערבית, מן הירדן עד הים. תושבותם במדינת היהודים לא תהיה עוד בזכות אלא בחסד, בתנאי שיקבלו עליהם מעמד של תושבים זרים והכרה בריבונותה של המדינה הישראלית, כולל סמכותה וזכותה להשיבם לארצות מוצאם, כמו ירדן, מצרים סוריה וערב הסעודית.

הקושי של הסונה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מובן. 1,500 שנה נדרשו לכנסייה כדי שאפיפיור יכיר בקיומה של מדינת ישראל ויצהיר כי היהודים אינם אחראים למותו של ישו. נראה כי תקופה ארוכה לא פחות תידרש לאיסלאם להתרגל למצב החדש, שבו היהודי כבר אינו מוכן להיות בן חסות, אלא בעל מעמד שווה בכל שיח ושיג עם העולם המוסלמי. אבל לא בכך מדובר בעסקת האלף. מדובר בה בוויתור על ריבונות מוסלמית בארץ ישראל כפי שכבר נעשה בהסכמי השלום עם ירדן, ועל הכרה בלתי הפיכה במדינה שאינה מוסלמית בארץ ישראל.

ככל שנוקף הזמן ואירן מתקרבת להוכחת יכולתה הגרעינית, כך מתעצמת החרדה הערבית-סונית מפני ה"שטן" האירני שיהיה בכוחו, תחת מטרייה גרעינית, למוטט כל משטר סוני ולהחליפו במשטר אייתולות שיעי. ישראל מצידה מן הראוי שתתחיל בהרצת עסקת האלף, אשר תשחרר אותה אחת לתמיד מפני האיום הדמוגרפי, תמורת חיסול השטן הגדול של השיעה הרצחנית, לטובתה ולטובת המזרח התיכון כולו.

ואם תרצו, גם זו אינה אגדה.