המאהלים המרכזיים פורקו. המחאה גוועת. אבל הטעם המר נשאר. שוב ושוב מסתבר, וביתר שאת, כי כל אותם מאות אלפים שהשתתפו באירועי המחאה, נפלו קורבן למעשה תרמית מתוחכם מבית מדרשו של השמאל ההזוי, לעירעור המשטר הלגיטימי בישראל. משהבין השמאל הרדיקלי כי אין לו שום סיכוי להפיל את שלטון הימין באמצעות הקלפי, פנה לדרך היחידה שעדיין מסוגלת, לדעתו, לחולל את קריסת שלטון הימין: חירחור תיסכולים, חלקם אמיתיים וחלקם מדומים, בקרב הציבור. חלק ניכר מן הציבור, שעל-פי כל קנה מידה (למשל סקר דעת קהל פוליטי; ראה להלן) בוחל בהם ובדרכם, נסחף אחריהם והפך עצמו לקהל של 'אידיוטים שימושיים'.
וייאמר מיד: לא שהכאב שנחשף בפעולות המחאה איננו מוצדק. יש בהחלט על מה למחות ולהפגין. ברשימת היעדים שלמענם ראוי להיאבק, ניתן למצוא את היעדים הבאים, ומן הסתם יימצאו עוד יעדים מוצדקים:
- היעד הבסיסי ביותר - דיור בר השגה לזוגות צעירים בפרט ולאנשים עובדים בכלל;
- ביעור הקפיטליזם החזירי שמערער את הביטחון התעסוקתי של השכירים במדינה, אשר למרות מסירותם לעבודתם, הם עלולים בכל רגע להיזרק החוצה, מבלי שתינתן להם כל הגנה ארגונית וחוקית מפני הדורסנות ושכרון הכוח של מעסיקיהם;
- הבטחת שכר הגיוני לכל מועסק וחיסול גילויי עוני מחפיר בקרב אנשים עובדים;
- התביעה המוצדקת לצימצום פערי השכר הבלתי נסבלים: מאות אלפי שקלים לחודש לבכירים, מול פירורי שכר הנזרקים לעבר המועסקים, שהם-הם מקור העושר של המעסיקים;
- ריסון חמדנותםם הבלתי נלאית של המונופולים הגדולים, המכניסים יד לכיסנו וגובים מאיתנו עבור מוצרים קיומיים מחירים כפולים מאלה שהם גובים עבור אותם מוצרים בחו"ל; ועוד.
היו כמובן גם תביעות דמיוניות. למשל הפרחת סיסמאות חלולות כמו 'מדינת רווחה' ו'צדק חברתי', שבאמת אינן יותר מסיסמאות ריקות, כפי שהוכח במרוצת שבעים שנות התנהלותן הכושלת של מדינות רווחה וצדק חברתי, יעני, בגוש הקומוניסטי הרצחני, אשר קרס תחתיו רק מחמת עודף מופרז, כידוע, של רווחה וצדק חברתי. והיו תביעות דמיוניות נוספות של מפגינים עם ילד וכלב, שהתאוננו על הקושי לגמור את החודש עם שכר של 18 אלף שקל נטו (למרות ששכר בסדר גודל כזה יכול להיות חלומה של כל אם יהודיה), שאינן ראויות להתייחסות.
מינצנברג וגרינברג
ככל שמתרחקים ממחאת קיץ 2011 לעבר ימים צוננים יותר, הולך ומתברר שמאות האלפים שנענו לקריאת הגרעין הקשה של המארגנים, נפלו קורבן למניפולציה של השמאל הקיצוני, שחולל את המחאה. כדי להבין את גודל ההונאה, חובה להכיר שני שמות חשובים לענייננו – מינצנברג וגרינברג. אין כל משמעות לעובדה ששמותיהם מתחרזים. הם אינם סמי וסוסו, גם לא החבל והדלי, אבל שיטות הפעולה שלהם זהות לחלוטין. צמד חמד.
נתחיל בוותיק, וילי מינצנברג, (1889-1940), איש המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, מחסידי לנין וטרוצקי, שהמציא את השיטה הקומוניסטית לערעור משטרים דמוקרטים, ליברלים וסוציאל-דמוקרטים, לשם הקמת משטרים קומוניסטיים רצחניים על חורבותיהם. מינצנברג בנה את התיאוריה המתוחכמת שלו על בסיס תורת 'האידיוטים השימושיים' של לנין, אך העדיף לקרוא לכל אותם תמימים המתגייסים ברוב תמימות לשירות הקומוניזם הבינלאומי, בשם הפחות טעון: 'תמימים'. (פרק מרתק על אודותיו מופיע בספרו המצויין של
אמנון לורד, 'רצח בין ידידים', 2010).
מינצנברג הבין שלא ניתן לגייס סתם כך את העמים החופשיים בעולם, ולהניעם לפעול כנגד ממשלותיהם החופשיות. לפיכך הוא כונן ברוב ציניות במדינות היעד, מערך של 'מועדוני התמימים': ארגוני שלום אנטי פשיסטיים, ארגוני תמיכה במאבקים 'צודקים' למיניהם, ארגוני הזדהות, ארגוני סולידריות ותרומות לנזקקים, לחולים, לרעבים וכדומה. ארגונים אלה פעלו לכאורה, ו
בתום לב מצידם של פעיליהם, לכאורה למען מטרות נעלות, אך מטרת העל הנסתרת שלהם הייתה לטפטף בקרב הפעילים איבה כלפי השלטון, כדי ליצור מסה קריטית שתוביל להפלתו.
כך בדיוק פועלת בארץ הקרן החד"שה לישראל. היא תומכת כספית וארגונית במאות ארגוני הזדהות וסולידריות למיניהם. לכולם לכאורה כוונות טובות וטהורות, אך יעדיהם בפועל הרסניים, עד כדי שלילת המדינה היהודית והקמת מדינת כל אזרחיה על חורבות מדינת היהודים.
הסוד שנחשף בוויקיליקס
יעד זה נחשף השבוע כמעט בטעות: מיסמכי ויקיליקס שג'וליאן אסאג' נמנע מלפרסם, זלגו בשגגה לרשת, וחשפו בין היתר תוכנה של שיחה שקיים ב-23.2.10 היועץ הפוליטי של שגרירות ארה"ב בת"א, עם חדווה רדובניץ, מי שהייתה אז סמנכ"ל הקרן החדשה ומנהלת מחלקת המענקים שלה. היא אמרה למארחה הנדהם, כי "בתוך מאה שנה ישראל תהיה בעלת רוב ערבי, אך היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה, משום שהיא תהפוך לדמוקרטית יותר". בקיצור, לא אכפת לה שהמדינה היהודית תיעלם ובמקומה תצוץ מדינת כל אזרחיה, המדינה הערבית ה-23. (הקרן בתגובה טענה כי רדובניץ כבר אינה עובדת אצלם ודבריה היו על דעתה בלבד). אף שמידע זה נחשף באינטרנט והפך לנחלת הכלל, לא העזה התקשורת לקלקל את החגיגה ונמנעה מלפרסם מידע חיוני זה על אודות דבריה המזעזעים של סמנכ"לית הקרן - פרט לאתר 'רוטר' ועיתון
מעריב.
הדברים נאמרו שנה וחצי לפני פרוץ מחאת קיץ 2011, אך יש בהם כדי להבהיר מהי מטרת העל הסמויה של הקרן, שהייתה מבכירי מפעילי המחאה: היא הייתה זו שחילקה אוהלים לכל דורש, והפיצה בקרב המריונטות שהפעילה, בדמות ליף ושאר המשתמטים והסרבנים, את החוברת: 'מדריך למאבק במאהל': "סל כלים עבור פעילי השטח... ובו מידע רלוונטי, טיפים טובים, צעדים ראשונים... ברגעים בהם מסמך זה נחתם נשמעים מהמשתתפים קולות ברורים הקושרים את המאבק על הדיור בקריאה לצדק חברתי, מדינת רווחה וחיבור למאבקים נוספים". מאבקים נוספים - הבנת את זה, ברוך?
בנוסף לבירבורים והלהג המהפכני שבחוברת, מופיעות בה עצות טובות למפגין: כיצד להתעמת עם שוטרים על-פי החוק ומבלי להיפגע, כיצד לחמוק משאלות מביכות ("לא זה הדבר החשוב באמת"), ואפילו כתובות המייל ומספרי הניידים של העיתונאים המסקרים את המחאה ושל מערכות התקשורת למיניהן. סדר, כבר אמר מינצנברג, מוכרח להיות. בגרמנית זה נשמע יותר טוב.
יורשו הרוחני של מינצנברג קשישא הוא סטנלי גרינברג, אסטרטג פוליטי אמריקני, שגוייס בידי פעילי שמאל מתוסכלים. גרינברג, שמאחוריו מהפכים שמאלניים בעולם, נקרא להציל את השמאל הישראלי מניוון האופוזיציה שנגזר עליו לאורך ימים, לאחר שהעם קלט שמול סרבנות הפלשתינים, אין לשמאל מה להציע. גרינברג מיחזר למעשה את תורת מינצנברג, והציע ליצור מחאה חברתית מתמשכת ומבוזרת, בכל הכיוונים ובכל התחומים, באמצעות "ריבוי פעולות, מרובי קולות וגוונים. להמשיך בפעילות כל הזמן, ללא הפסקה, לפעול ולייצר אקשן, עד לנצחון, יבוא מתי שיבוא". לא מחאה מדינית, שאין לה קונים, אלא מחאה חברתית-כלכלית. מינצנברגיזם במיטבו.
מיותר לציין שגם דיווח על פעילותו של גרינברג כאן, לא הופיע בתקשורת (פרט למעריב ומקור ראשון שהקדישו לגרינברגיזם מקום נרחב), וגם זאת, כנראה כדי לא לקלקל את החגיגה ואת התחושות בדבר ההתארגנות הספונטנית, כביכול, של המחאה.
רבים בציבור כבר התפכחו והבינו שיש מי שמוליכים אותם באף ומגייסים אותם ליעדים אחרים. ניתן להבחין בהתפכחות, בכך שחרף המחאה, שיפרו הליכוד וגוש הימין את משקלם (69 מנדטים, לעומת 65 כיום), בסקר האחרון של רשת ב' (1.9.11). התפכחות נשמעת גם בדבריו הכואבים של אדם דובז'ינסקי, מראשי ומארגני המחאה, ששבת רעב במסגרתה במשך 3 שבועות, ואמר למעריב (2.9.11): "הם לא רוצים להביא תוצאות [פתרונות]. הם רוצים להפיל את ביבי. הם רוצים להמשיך במאבק לשם מאבק... את מובילי המחאה...לא מעניינים הישגים של ממש. המחאה היא מבחינתם המטרה, לא האמצעי".
ועל מובילי מחאה שכאלה, בחלקה מוצדקת ובחלקה מניפולטיבית, כבר אמרה רחל המשוררת: "אני לא אובה בשורת גאולה/אם מפי מצורע היא תבוא".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
