לשיטת הפרקליטות, ברגע בו אהוד אולמרט קיבל ממשה טלנסקי כספים לצרכים פרטיים, נוצרה עבירה של מירמה והפרת אמונים. אולמרט חייב לטלנסקי טובה, טובה גדולה מאוד, ולכן לא משנה אם בכלל יעשה משהו עבורו – מדובר במצב הנוגד את חובת האמון שלו לציבור. קבלת הכספים הייתה פסולה גם משום שהם ניתנו בין מערכות בחירות – ומאחר שהמחוקק לא התיר לקבל אותם, סימן שהדבר אסור.

ההגנה אומרת, כי כמעט כל הכספים שנתן טלנסקי לאולמרט היו לצרכים פוליטיים, ולכן מדובר בכספים כשרים שלא היוו עבירה כלשהי. עוד אומרת ההגנה, כי מאחר שהמחוקק לא אסר על קבלת כספים בין מערכות בחירות – סימן שהדבר מותר.

הערת הח"מ: אפשר לומר שיש כאן ויכוח ברמת המשפט המינהלי. לפי עיקרון יסוד של משפט זה, לאזרח הפרטי מותר כל מה שלא נאסר עליו, ולרשות אסור כל מה שלא הותר לה. מה דינו של נבחר ציבור? מצד אחד, הוא אזרח ולא רשות. מצד שני, יש לו מעמד ציבורי ולא מעמד פרטי. לכן, שתיקתו של המחוקק אינה ברורה: האם אכן נאסר על הפוליטיקאים מה שלא הותר להם, או שמא הותר להם מה שלא נאסר עליהם?

עבירת הפרת האמונים, כפי שפירש אותה בית המשפט העליון בהרכב של תשעה שופטים בפרשת שבס, דורשת שתהיה זיקה בין תפקידו של נבחר הציבור או עובד הציבור לבין מה שגורם לו להימצא בניגוד עניינים. מה היה טיב הזיקה בין אולמרט לטלנסקי?

לגישת המדינה: השניים אינם חברי ילדות ואינם קרובי משפחה, לכן הזיקה קשורה לתפקידיו של אולמרט ולכן מתקיים יסוד זה של הפרת האמונים. לגישת ההגנה: השניים הלכו יד ביד 15 שנה, טלנסקי תמך באולמרט על בסיס אידיאולוגי בכל התפקידים שמילא ורק פעם אחת ביקש שימליץ עליו בנוגע לעסקי המיניבר שהיו בבעלותו.

הערת הח"מ: שתי הגישות הללו מתיישבות עם הראיות ועם ההיגיון; בית המשפט העליון יצטרך להכריע איזו מהן גוברת. ההכרעה בנקודה זו תהיה אחת המרכזיות עימן יתמודדו אשר גרוניס, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל ועוזי פוגלמן.

אין חולק שטלנסקי נתן לאולמרט למעלה מ-4,000 דולר לשימושו הפרטי. בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד לעמדת ההגנה, כי עוד 15,000 דולר – שטלנסקי הגדיר כהלוואה לצרכים פוליטיים – היו גם הם לצרכים פרטיים.

המדינה אומרת: הנה לנו כספים פסולים, שניתנו בסמוך מאוד למועד בו הסתייע טלנסקי באולמרט כדי להגיע לשלדון אדלסון וליצחק תשובה; זה קרוב מאוד לשוחד, ובוודאי שמדובר במירמה והפרת אמונים. ההגנה אומרת: הסכום הראשון היה תקלה לא מוסברת, הסכום השני היה פוליטי כפי שאמר טלנסקי, ואם הוא היה רוצה משהו מאולמרט – לא היה צריך להזרים לו כאלו סכומים קטנים, לאחר שבמשך שנים גייס עבורו מאות אלפי דולרים.

הערת הח"מ: 19,000 הדולרים הללו שימשו נושא לשאלות רבות מצד השופטים בעת טיעוני ההגנה. אם יש בכך רמז כלשהו, הרי שנראה שהם סבורים – לפחות כרגע – שמדובר בבעיה משמעותית מבחינתו של אולמרט.

מדוע החזיק אורי מסר מאות אלפי שקלים ודולרים במזומן עבור אולמרט בקופה סודית, עליה ידעו רק שניהם ושולה זקן? המדינה אומרת: משום שמדובר היה בכספים בלתי כשרים שניתנו לצרכיו הפרטיים של אולמרט. ההגנה אומרת: משום שמסר קיבל אותם במזומן (ובאותה עת היה מותר לקבל תרומות פוליטיות במזומן) וחשב שזו הדרך הנאמנה ביותר לשמור עליהם, וגם לשמור על הערך הדולרי של התרומות שניתנו במטבע זה.

מדוע לא היו רישומים על הכסף שנכנס לקופה ויצא ממנה? המדינה אומרת: משום שהוא שימש לצרכים הפרטיים של אולמרט. ההגנה אומרת: מסר סיפר שזקן ניהלה רישום מסוים, אבל היא לא העידה ולכן יש לקבל את גירסתו של מסר.

מדוע לא דווחו סכומים אלו למבקר המדינה? המדינה אומרת: משום שהיו אלו כספים בלתי חוקיים ששימשו לצרכיו האישיים של אולמרט. ההגנה אומרת: משום שאולמרט סבר שאין צורך לדווח עליהם, שכן הם ניתנו לשימוש פוליטי בין מערכות בחירות. אולמרט סמך על מסר שיגיד לו אם יש לדווח, ומסר לא אמר דבר.

מי צריך להוכיח מה נעשה בכספים אלו? המדינה אומרת: מאחר שאולמרט היה הנהנה מן הכספים ומאחר שהוא היחיד שיודע מה נעשה בהם, נטל ההוכחה עובר עליו, והוא לא הצליח להראות מה עשה בכסף. ההגנה אומרת: המדינה צריכה להוכיח שהשימוש היה פסול, ומעבר לנחוץ – הוכחנו שלפחות חלק מהכסף שימש לפעילות פוליטית ספציפית.

הערת הח"מ: בכל מקרה עולה ריח רע מהקופה הזו, שביום בו נסגרה היו בה 150,000 דולר שעקבותיהם נעלמו (מסר אמר שנתן אותם לזקן, זקן לא העידה, אולמרט אמר שלא קיבל אותם). מדוע לנהל פעילות לגיטימית וציבורית רחבת היקף בכספים במזומן וללא תיעוד מסודר? מדוע זה לא עבר דרך עמותה או גוף שקוף אחר?

בפסק הדין בערעורו של אברהם הירשזון קבע בית המשפט העליון, כי "דגל שחור" מתנוסס מעל לשימוש בכספים במזומן, ועל המשתמש בהם להוכיח שהשימוש היה לגיטימי. המדינה אומרת: זה בדיוק מה שקרה עם אולמרט והקופה הסודית, ומאחר שלא הוכיח את השימוש הפוליטי לו הוא טוען – חזקה שהשימוש היה פרטי ולכן פסול ולכן יש כאן מירמה והפרת אמונים.

ההגנה אומרת: השופט אליעזר ריבלין דיבר בפס"ד הירשזון על נסיבותיו של אותו תיק, כאשר הירשזון טען שקיבל מעטפות של מזומנים מקופת חולים לאומית כתחליף למשכורת. על כך אמר ריבלין, כי במקום בו נהוג שלא לשלם במזומן – תשלום במזומן הוא מחשיד מאוד. אבל תרומות היה מקובל לתת במזומן, ולכן האמירה הזאת אינה חלה בענייננו.

הערת הח"מ: דבריו אלו של ריבלין נאמרו בחלק השני של פיסקה ארוכה, הפותחת בהתייחסות ישירה להירשזון ועוברת לאותה אמירה כללית. אפשר לטעון שהכוונה בכל הפיסקה היא כאן למקרה הספציפי ולנסיבותיו, ואפשר לטעון שזוהי אמירת רוחב החורגת מגדרו של אותו מקרה.

שני נשיאי מדינה עלו בדיון: עזר ויצמן ושמעון פרס. ויצמן הוזכר בנוגע לקשריו עם אדוארד סרוסי, אשר הזרים לו עשרות אלפי דולרים על בסיס קבוע. בעקבות חשיפת הפרשה בידי יואב יצחק, קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שאין להעמיד את ויצמן לדין משום שהכספים ניתנו על בסיס קשר חברי ולא בזיקה לתפקידו. אומרת ההגנה: זה בדיוק המקרה כאן. המדינה לא התייחסה לכך, אולי משום שאין המדובר בפסק דין מחייב, ואולי משום שהכל יודעים שויצמן התפטר בשל אותה פרשה, כך שקשה לומר שהוא יצא ממנה צדיק.

פרס הוזכר בקשר לתרומות שקיבל במסגרת התמודדותו בפריימריז של מפלגת העבודה. מבקר המדינה קבע שהתרומות ניתנו שלא כדין, אך בג"ץ דחה עתירה שביקשה לחייב את פרס להחזיר את הכסף. שוב אומרת ההגנה: זה בדיוק המקרה כאן. המדינה משיבה: ממש לא – שם דובר על גיוס תרומות לפריימריז, ואילו כאן מדובר על כספים ששימשו לפעילות פוליטית שוטפת.

הערת הח"מ: מה זה אומר עלינו, כאשר ראש ממשלה לשעבר המואשם בעבירות שחיתות מסתמך על שניים משלושת נשיאי המדינה האחרונים כדי לטעון שהם נהגו כמותו?