|
|
חתירה לשלום? לא בטוח... [צילום: יוסי מטלון]
|
|
|
|
|
מרכז פרס לשלום החליט שבהפקה בפסטיבל של ליאונל מסי ולהקתו לילדים, לא ישולב סיפור ישראלי שהומחז להצגה, על נער עולה מארגנטינה המעריץ את ליאונל מסי, מכיוון שבמחזה - שומו שמיים - מוזכר הביטוי השנוי במחלוקת "מדינת היהודים". ומכיוון ששלום עושים עם אויבים, המרכז מקפיד לשלב בפעולותיו את שני הצדדים ולא ייתכן להביא ילדים פלשתינים להצגה בה מוזכר סלע המחלוקת - "המדינה היהודית".
מרכז השלום של פרס חייב לשמור מכל משמר על מעמדו הנייטרלי בסכסוך ולהוריד מהפרק כל אזכור של ביטוי המזכיר את גורם הסכסוך, ודאי לא את המכשול והסיבה המרכזית המונעת את השלום: התופעה החריגה "מדינת היהודים".
ואני, יהודי פשוט, בחוסר ידע ורגישות, חשבתי שמרכז הרוצה לקדם שלום, ועוד מרכז כזה, על-שם נשיאה של מדינת היהודים, פעולתו העיקרית למען השלום אמורה להיות הצגתה של המדינה היהודית על מעלותיה האמיתיות והרווח ששני העמים יכולים להפיק ממנה, לעומת השנאה, הרוע והרצח שעליהם מחנכים אותם בביתם.
זה במקרה שהילדים הם מיהודה ושומרון. אם הילדים הם בנות ובנים של ערבים אזרחי ישראל, המעשה הוא חולני ממש: סכיזופרניה במיטבה, בעל הבית השתגע. על סיבת הסכסוך, "המדינה היהודית", לבדוק מי מימן את הסקנדל הזה. ועל שר החינוך המופקד על חינוך ילדינו ונכדינו לבדוק מיד מי ומה עושים לילדינו שם בהיכל השלום של פרס.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
