איש ללא בית

למה הוא התיישב דווקא לידי? הבטתי על הספסלים סביב. החומה עליה נשענתי לא נועדה באמת לישיבה. הוא רוצה למכור לי מנה. המתנתי שילחש: 'גראס? מריחואנה?'

הוא לבש מעיל רוח זול ומעליו תיק גב של סטודנט. עיניו צדו עוברים ושבים שחלפו בשדרת וייסברווג.

"פילייש האסט טו...?" התחיל לשאול ונעצר.

הוא נעל סנדלים, ועל פניו מבע נעדר גינונים. הסטתי את כובע הצמר שלי.

"אנחנו מכירים?" שאלתי בעברית.

עיניו הפתיעו אותי בחצי חיוך כשואל: 'איך ניחשת שאני ישראלי?'

חייכתי חזרה, מתלבטת אם הסנדלים הסגירו אותו או שמא המבטא, ותוהה כיצד גם הוא ניחש כשפנה אליי מכל האנשים בקרבת הצומת הסואן.

"מה רציתַ?"
"רציתי?"
"הרי שאלת: האסט טו? יש לי מה?"

אחר כך אלמד בעצמי את הטכניקה שלו: לגשת אל יושבי שוליים המבקשים להיבלע ברקע ומשם להתפוגג, ולשאול: "פילייש האסט טו דיסן מן גזייהן?" לזקור אצבע לעבר תצלום, אולי ראית אדם זה? לחקור האם נדמה להם שראו דבר מה מאותו אלמוני.

הוא המשיך לשתוק. הושטתי לו חפיסת שוקולד מתיקי, שמחה לחלוק עם מישהו את גלולת ההרגעה המתוקה שלי, כאילו בדידות היושבת ליד בדידות מתחלקת בדרך נס.

הוא שאל בפה מלא: "את יושבת פה הרבה זמן?"
"כמה דקות. ואתה?"
"באתי ל'דלישס דונאטס'," הוא הצביע על בר מרוחק עם חלונות שחורים. "אני מחפש מישהו. אולי ראית אותו? בחור גבוה, מטר ותשעים, רזה מאוד, עור שחום, שיער כהה מתולתל, נקודת חן ליד הנחיר השמאלי."
"לא ראיתי."
ידו החליקה על הסנטר.
"מה קרה לו?"
"נעלם."
"ככה פתאום?"
"כבר הייתי ברחוב אורניינבורגר, בחצר האחורית של הקונסטהאוס. מתחת לפסי הרכבת בתחנת יאנוביצברוקה. תראי..."
הוא הושיט דף מקומט עליו היה כתוב 'בתי סמים'.
"את מכירה את המקומות האלה?"
"אני לא מכאן."
"מה את עושה פה?"

אצבעותיי גלגלו קווצת שיער. "ניסיתי להתקבל לטנצ־תיאטר של ברלין," שאפתי אוויר שריח הגשם שיבוא נספג בו, "הגעתי לכאן בגלל אנקה, חברה שלי."

אולי בגלל העברית, ועיניו שלא האיצו בי, סיפרתי לו שלא התקבלתי ללהקה ושטף דיבורי זרם:

"אולם החזרות בטנצ-תיאטר היה חשוך. שאלתי אם יש הפסקת חשמל, ומה אתה חושב שהכוריאוגרף ענה לי? שהרסו את כל תשתית החשמל כי זה מקלקל את ה'אור של הגוף'. על איזה אור הוא מקשקש? אבל אנקה העריצה כל מילה שלו, העיניים שלה נצצו כאילו רצתה בעצמה לקחת מספריים ולגזור את כל חוטי החשמל. אז ברור שבסוף האודישן הוא קיבל ללהקה אותה וממני התעלם."

הוא הנהן ולחץ את ידי בנועם.
"גור," הציג את עצמו.
"ליבי," השבתי.

הוא קנה בדוכן שתי לחמניות חמות, ושנינו שתקנו עם נקניקיות 'פרנקפורטר' מתפצפצות בין השיניים, שמצדיהן נזל חרדל חמוץ וישן. טיפות גשם דוקרניות התחפרו באגם.
"קר לך?" שאל גור, "רוצה את המעיל שלי?"
הוא פשט את מעילו והושיט לי בעדינות.
חייכתי אליו.
"תן לי תמונה של החבר שלך. אני יכולה לעזור."
הוא הביט בי מהסס. גבר נמוך עבר לידנו בהליכה גסה. חטפתי את התמונה וניגשתי:

"סליחה, אנחנו מחפשים מישהו, אולי ראית בחור גבוה עם שיער חום כהה?"
הושטתי לעברו את התצלום. האיש העיף בי מבט קצר והסתובב. פניתי לעוברת אורח אחרת שהתקרבה אלינו.
גור הניד ראשו בביטול: "בעצם אין מה לחפש כאן".

הוא פנה משם בייאוש שהכמיר את לבי. אחרי שמאבדים מישהו קרוב החלל המיותם שנותר נמשך כמגנט לחללים אחוזי געגוע אחרים. התעורר בי רצון עז לעזור לו למצוא את החבר שלו. רצתי אחריו עד שנעצרנו ליד ה'דלישס דונאטס', אותו בר-מועדון אפלולי במורד השדרה בגללו הגיע לכאן מלכתחילה. הוא הציץ פנימה דרך השמשה הכהה והסתובב בכעס:

"בחיים לא אמצא אותו ככה! הוא לא נעלם סתם."
בין גבותיו העמיק קמט.
"הוא מתחבא ממשהו. לא יכול להיות שהבן אדם לא נראה בשום מקום, לא יכול להיות."

המשכנו למטה לאורך הרחוב. הוא אמר שהגיע לברלין לפני כמה ימים, בלי קצה חוט, ומאיפה מתחילים כזה חיפוש, לעזאזל, אבל לא הצליח לספר יותר מכך על חברו ומדוע נשלח אחריו לברלין, ולפתע היינו כשני זרים שמעדו על הגשר היחידי שיכול לקרב ביניהם. סיימנו לדבר ועמדנו, עוד קצת, למתוח את הזמן לפני שניפרד. טלפון צלצל. הצצתי לתיק אבל אי-אפשר היה למצוא את הצלצול בין החותלות, הארנק והשוקולד. גור הקדים אותי. זה היה הטלפון שלו.

"תודה שאת מתקשרת... כן, אני בדיוק בברלין."

עם מי הוא מדבר? עד כה לא הזכיר אף אחת. לחיצה בעומק הבטן הזכירה לי שמוטב לא להיכנס לעוד הרפתקה רומנטית. סרקתי במהירות את קרן הרחוב.

חשתי רטט בתיקי. הפעם מצאתי את הטלפון. על הצג המתין לי מסרון מחברתי אנקה: 'איפה את?'

נשענתי מוטרדת על מוטות הברזל שהפרידו בין המדרכה לכביש. מוטב שאשוב ללהקה הקודמת בה רקדנו, אני ואנקה, חשבתי, אסע בחזרה לבאזל, הם יקבלו אותי בחזרה אם אבקש, אך עיניי נמשכו הצידה וסקרו את צדודיתו. על סנטרו נבטו זיפי זקן באי סדר שמרד בקווי המתאר הישרים והנקיים של עצמות לחייו שנראו כאילו פוסלו ביד אומן. שפתיו לא הפרו את הניגוד: הן לא היו עבות מדי או דקות מדי והוא הצמיד אותן זו לזו לאחר כל משפט. רציתי לסרוק כל פרט ופרט מתווי פניו, כאילו כל פיסת עור שנגלית לעיניי הופכת עוד נים מזרותו למוכר.

גור סיים את השיחה:
"סוף-סוף, אחרי שבע הודעות שהשארתי לה," אמר והחל לדפדף בחוברת רכבות, "היא לא מוכנה לדבר בטלפון, רק פנים אל פנים."
"מי?"
"הבן אדם היחיד שאולי יודע משהו על חבר שלי," עיניו סרקו את טבלת הנסיעות, "היא אמרה לי לבוא לפגוש אותה במקום המכונה 'הגג', בית אמנים בדיסלדורף."
"שש שעות מכאן ברכבת פרברים, ארבע באקספרס," עניתי מבלי ששאל.
"אסור לי לאבד זמן," הוא הציץ בשעון ולרגע נעצר: "מאין את יודעת?"
"גדלתי שם."

הוא נראה מבולבל. היה בטוח שאני ישראלית גמורה. התקדמנו במורד הרחוב. "דווקא שם גדלת!" אמר. האגם נצבע בשמש אדומה שנתלתה וסירבה לנוע למרות השעה המאוחרת. מולנו התגלתה תחנת הרכבת 'רוזנטלר פלאץ'. רגליי רעדו.

"דווקא שם גדלת! איזה מזל," שב ואמר. הוא חיכך ידיו זו בזו כמנסה לאחוז ביניהן דבר מה חמקמק, "את באמת יכולה לעזור." הוא שב והביט בשעון: "אני חייב לצאת," והישיר אליי מבט: "את באה?"

חייכתי כשומעת אנקדוטה טובה.
"את באה?" חזר כאילו הטיל ספק בכוונתי.
"לדיסלדורף? אני לא יכולה לחזור לשם," הבהרתי.
הוא עקב אחרי מבטי שסרק את פינת הרחוב בפעם המי-יודע-כמה. אסור לי לחזור לשם, אמרתי לעצמי.
"לאן נעלמת לי?" דחק.

הטלפון בתיקי רטט. פתחתי את התיק וחיפשתי את הטלפון. ידיי נתקלו זו בזו, ומעטפת המסמכים נפתחה ותוכנה נפל והתפזר על המדרכה. גור התכופף והרים את שני הדרכונים שלי, אך ידיי רעדו ולא מצאו דרך לאסוף אותם יחד למעטפה. הצמדתי אותם חזק והכנסתי לכיס צדדי. 'תעני לי, אני דואגת', כתבה אנקה. אם לא אנקה והאודישן לא הייתי כאן עכשיו, חשבתי וחייגתי אליה.

רציתי לשאול אותה אם היא מתכוונת להישאר לרקוד בשורות להקה שסירבה לקבלני. אם היא נשארת, אין לי לאן לחזור, חשבתי. ידעתי את התשובה. הקו היה תפוס. חייגתי שנית. המתנתי שאנקה תאמר: אל תעזי להתקרב לדיסלדורף, ליבי, אף לא ליום אחד.

אנקה לא ענתה.
"ליבי!" קרא גור.

הסתכלתי לתוך עיניו הכחולות-אפורות. הן הזכירו לי בית. "אני צריך עזרה," אמר. לפתע בצבץ ילד מבולבל מבין הקפלים הבוגרים של קולו, "האמנית הזאת היא הבן אדם היחידי שיודע עליו, והאנגלית שלה נשמעת כמו גרמנית, ואם צריך לערוך חיפוש יותר יסודי בעיר, אין לי סיכוי."

הוא הצביע על טבלת הרכבות המסועפת:

"הרכבת יוצאת לשם באחת עשרה. זה רק כמה שעות מכאן. תוכלי לחזור לברלין עד מחר."
הבטתי בשעון. אנקה עסוקה עם הכוריאוגרף, חשבתי. איש אינו מחכה לי. עד מחר. היטבתי את רצועת התיק על הכתף. "בוא!" קראתי, ושנינו התחלנו לרוץ.