מבקר המדינה יוסף שפירא נוקט בכפל לשון: מחד-גיסא, הוא מבקש מהיועץ המשפטי ל
ממשלה,
אביחי מנדלבליט, "לבדוק": מי הדליף לכלי התקשורת טיוטת דוח שהוכנה במשרד המבקר בנושא הליקויים והכשלים שאירעו במבצע צוק איתן ובאופן הטיפול במנהרות בדרום; מאידך-גיסא, נמנע שפירא מלבקש מהיועמ"ש לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין את אותם גורמים שפרסמו, ביודעין, חלקים מהדוח, וזאת באופן הנוגד את החוק.
נעלה מכל ספק: פרסום ממצאים ראשוניים מטיוטת דוח, בטרם התקבלה תגובת המבוקרים, קל וחומר כאשר החוק אוסר זאת מפורשות, מהווה עוולה חמורה. חמור מכך: הואיל ועסקינן בעניינים ביטחוניים - טיוטת הדוח עסקה בעניינים רגישים ביותר בנוגע לאמצעי הטיפול במנהרות, סדרי כוחות שטיפלו, מידע מודיעיני שהתקבל, מיקומן של המנהרות, ובסודות רגישים נוספים, חוטא המפרסם בהפקרת סודות המדינה ובחבלה של ממש ביכולתה של מערכת הביטחון בתיאום עם הדרג המדיני לטפל במנהרות כדבעי. ואם נוסיף לכך את השימוש שנעשה בטיוטה, שימוש שהתמקד במאמץ לנגח את הממשלה בכלל ואת ראש הממשלה
בנימין נתניהו בפרט, תוך פרסום סנסציוני ומעוות של הממצאים, הרי שניתן להסיק: הן המדליף והן המפרסמים פעלו בניגוד לאינטרס הציבורי והביטחוני, אם להאדרת שמם, ואם לצרכים פוליטיים.
חוק מבקר המדינה, בפרק העונשין, קובע מפורשות (סעיף 28):
(א) ואלה דינם מאסר שנה אחת או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
-
(1) המפרסם דוח שעל המבקר להגיש בהתאם להוראות סעיפים 15 או 20, או בהתאם להוראות כל חוק אחר או חוות דעת שהכין המבקר לפי הוראות סעיף 21, או המפרסם חלק מדוח או חוות דעת כאמור, או מתוכנם, לפני המועד הקובע; בפסקה זו, "המועד הקובע" –
(א) לעניין דוח שיש להגישו בהתאם להוראות סעיף 15 או 20 – מועד ההנחה על שולחן הכנסת כאמור בסעיף 16 או 20, לפי העניין;
(ב) לעניין חוות דעת שיש להכינה לפי הוראות סעיף 21 – המועד להנחתה על שולחן הכנסת או לפרסומה שקבע המבקר לפי סעיף 21(ב), לפי המוקדם;
(ב1) לעניין דוח נפרד לפי סעיף 14(ב) – מועד ההנחה על שולחן הכנסת או מועד הפרסום לפי סעיף 14(ב)(2), לפי המוקדם;
(ג) לעניין דוח שיש להגישו בהתאם להוראות כל דין אחר – המועד להגשת הדוח, ואם נקבע מועד לפרסומו – המועד לפרסומו;
(2) המפרסם דוח או חוות דעת או חלק מהם או מתכנם בניגוד להוראות סעיף 17;
(3) המפרסם ללא נטילת רשות מטעם המבקר ממצאי בקורת של המבקר.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי לפטור אדם מאחריות פלילית על-פי כל דין אחר.
הנה-כי-כן, החוק פשוט וברור. איסור-פרסום בטרם הותרה הטיוטה ו/או הדוח לפרסום, הינו גורף ומקיף. כל פרח עיתונות יודע זאת היטב. חזקה על המפרסמים שידעו על האיסורים ועל העונשים הקבועים בחוק. לכן ראוי לגבות מהם מחירים.
למרות זאת, אותם כלי תקשורת ואותם עיתונאים צפצפו על החוק. ולא במקרה: הם יודעים היטב, מסיבובים קודמים, כי החוק לא נאכף, מתוך שיקולים זרים. הנה, העיתונאי
רביב דרוקר פרסם לפני הבחירות טיוטת דוח המבקר בפרשת ביביטורס, שאגב הופרכה ברובה, ועד עתה הוא לא הועמד לדין ואפילו לא זומן לחקירה משטרתית. רשע וטוב לו.
כלי התקשורת שפרסמו ראשונים את טיוטת הדוח בעניין המנהרות, ובראשם
עיתון הארץ (המו"ל והאחראי בפועל להפקרות הוא
עמוס שוקן), ידועים היטב למבקר המדינה יוסף שפירא, כמו לכל קוראי העיתונאים. המדובר באותו עיתון (הארץ) המסית נגד ישראל; באותו בעלים של עיתון (עמוס שוקן) שהשווה את חיילי צה"ל לרוצחים; באותו עיתון ובעלים שסייעו לעיתונאי
אורי בלאו לשבש הליכי חקירה ומשפט ולסכן סודות מדינה; ובאותו בעלים של עיתון (עמוס שוקן) שמאפשר, בכוונה או ברשלנות, לעיתונאי-פרשן
צבי בראל, להסית ולהמריד את צה"ל לביצוע הפיכה נגד הממשלה; ובאותו עיתון שפעם אחר פעם מוציא דיבת ישראל רעה.
לא בכדי מתנהלים
עיתון הארץ ובעליו באופן מופקר ומושחת. שוקן נדחף לזאת לאחר כשלונותיו המסחריים, הסיכון המתמשך לקיומו של עיתונו והמאמץ שלו הוא נדרש כדי לשרוד. וכדי לשרוד מנסה שוקן, כמעט בכל מחיר, למשוך תשומת לב - אם לא של אזרחי ישראל, לפחות של יריבי ישראל. ובזאת הוא מצליח, יחסית: שונאי ישראל מסתמכים על עיתון הארץ כדי להצדיק חרם על ישראל וכדי להציג את חיילי צה"ל כנאצים. לא פחות.
לו היה שפירא מבקש באמת להקפיד על שמירת החוק בנושא טיוטת דוח המנהרות, ולקיים חובותיו בנושא זה (לפעול כמבקר וכאזרח מקום שהוא יודע על עבירה פלילית), ובמיוחד לעמוד על קיומם של אותם סעיפים בחוק שנועדו לכפות ו/או לאפשר סדרי מנהל ובדיקה תקינים ופרסום-נאות בבוא-הזמן, לפי החוק, היה שפירא דורש, כאמור, מהיועמ"ש מנדלבליט, להורות על חקירה משטרתית נגד פורעי החוק ובראשם נגד עיתון הארץ ובעליו עמוס שוקן.
אלא שלשפירא ולדומיו יש, כנראה, חשבונות אחרים. הוא ושכמותו מעדיפים להתנחמד לכלי התקשורת, מחשש שיבולע להם. הוא ובני דמותו, שאוזרים עוז, ובצדק, לערוך בדיקות ו/או חקירות גם נגד שרים וראש ממשלה, פוחדים להתעסק עם בכירים בתקשורת. לכן שפירא מבקש מהיועמ"ש לרוץ אחרי הרוח (המדליף), במקום לדרוש חקירה פלילית נגד כלי תקשורת ועיתונאים שאנסו את החוק בגלוי ופעלו בניגוד לאינטרס הציבורי ותוך סיכון ביטחון המדינה.