ב-8 בספטמבר 2015 התייצב ניצן בפני אולם מלא במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, לוועידת פתיחת שנת המשפט של לשכת עורכי הדין. על הבמה לידו ישבו השרה איילת שקד, הנשיאה מרים נאור, היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ועוד הבכירים שבבכירים בעולם המשפט והאכיפה. הוא דיבר על היד התקיפה נגד מי שמאיימים נגד פרקליטים, ואז התגאה:

"כחלק ממדיניות חדשה זו, הוגשה לפני כשנה תלונה ונוהלה חקירה נגד עורך דין פלילי ידוע... ביום ראשון השבוע ניתן גזר דינו של אותו עורך דין לאחר שזה הודה והורשע בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את כבוד מקצוע עריכת הדין. במסגרת גזר הדין, הושעה עורך הדין למשך ארבעה חודשים מהעיסוק בעריכת דין".

זו הייתה אמת – אבל חלקית מאוד, וכידוע אמת חלקית יכולה להיות יותר גרועה משקר. עורך הדין בו מדובר היה משה שרמן, שייצג את העבריין שלום דומרני ובינואר 2014 איים באולם על התובעת: "אם הפרקליטות תמשיך בהתנהלות שלה כמו עד עכשיו, אני מודיע לכם שאני הולך למסור לשלום דומרני שֵם שאני חושב שעומד מאחורי כל מה שקורה בתיק, ורק תראו מה יהיה לכם". ליתר ביטחון, שרמן חזר על הדברים פעמיים.

הפרקליטות הגישה תלונה למשטרה נגד שרמן, אבל לבסוף הגיעה איתו להסדר. היא תוותר על התלונה הפלילית, הוא יועמד לדין משמעתי ויושעה ל-44 יום, אותם ירצה בפגרה. "בא כוח הקובלת טען בפנינו", כתב בית הדין המשמעתי בגזר דינו ב-6 בספטמבר 2015, "כי עסקינן בהסדר סביר ומאוזן, שנעשה על דעת בכירי פרקליטות המדינה (לרבות פרקליט המדינה) ורשויות התביעה". למי ששכח – פרקליט המדינה שההסדר נעשה על דעתו, הוא שי ניצן.

אלא שבית הדין במחוז תל אביב טרף את הקלפים וקבע: "בעונש המוסכם כפי שהוצג בפנינו לא מתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב אשר אותו מייצגת הקבילה, לבין טובת ההנאה אשר ניתנה לנקבל במסגרת הסדר הטיעון". בית הדין גזר על שרמן ארבעה חודשי השעיה (למען ההגינות נציין, כי שרמן ערער).

אז מה היה לנו? ניצן בעצמו אישר הסדר לפיו שרמן "יושעה" ל-44 יום בפגרה. בית הדין קבע שההסדר אינו סביר. בית הדין השעה את שרמן לארבעה חודשים. ניצן התגאה בכך ששרמן הושעה לארבעה חודשים. את שלושת הרכיבים הראשונים של הסיפור, ניצן (ההגון והישר) "שכח" לספר לשומעיו. וזה קרה רק יומיים לפני כן.

תקציר העלילה: ניצן דרש למנוע מד"ר מאיה פורמן-רזניק להתמנות לראש האגף לרפואה משפטית במכון לרפואה משפטית, לאחר שבית המשפט המחוזי מתח עליה ביקורת קשה בתיק רומן זדורוב. פורמן-רזניק פנתה לבית הדין לעבודה וד"ר חן קוגל, מנהל המכון, הגיש תצהיר שתמך בעמדתה. מנהלת המחלקה למשפט העבודה בפרקליטות, עו"ד רות שילנסקי, דרשה מקוגל להשמיט קטעים מתצהירו. היא נתמכה בידי המשנות ליועץ המשפטי, עוה"ד אורית קורן ודינה זילבר. קוגל סירב והתצהיר הוגש כמות שהוא. נציבת הביקורת דאז על הפרקליטות, הילה גרסטל, קבעה שמדובר בהתערבות פסולה.

ניצן דחה בגסות את מסקנותיה של גרסטל וכתב לווינשטיין: "למותר לציין, כי לא ניתן לבקש מעובד מדינה לשנות עובדות שאותן הוא אמור להעיד ושאותן מסר לפרקליט. אולם דעות ועמדות – שאני! אף במקרה דנן, השינויים שהתבקשו לא התייחסו כמובן לעובדות שעליהן העיד ד"ר קוגל, אלא לעמדות משפטיות והגיגים אישיים".

אבל מה לעשות, והתצהיר של קוגל עם המחיקות של שלוש המוסקטריות פורסם במלואו ב-News1 – ושוב ניצן נתפס משקר אל מול מסמך. כך למשל, אלו פסקאות שנדרש קוגל למחוק כאשר התייחס לאפשרות שפורמן-רזניק תוכל להיכנס לתפקידה אך לא לתת חוות דעת לבית המשפט:

"עבור ד"ר פורמן-רזניק, כמו כל רופא משפטי אחר, כתיבת חוות דעת ועדויות בבית משפט הן ליבת המקצוע. להבדיל מתחומי רפואה אחרים, הרפואה המשפטית אינה חלק מתהליך הריפוי ועל-פי רוב אינה משרתת ישירות את מערכת הבריאות. המהות הבסיסית ביותר של הרפואה המשפטית הינה שימוש בכלים משפטיים על-מנת לכתוב חוות דעת בהליכים משפטיים.

"הדרישה שד"ר פורמן-רזניק תהיה מועסקת במכון אך תהיה מנועה מלעסוק בכל פעילות שעשויה להוביל להגשת חוות דעת, משמעה ריקון תפקידה מעיקר תוכנו, והיא משולה מבחינתי להעסקתו של טבח במסעדה מבלי לאפשר לו לבשל, או העסקת יועץ משפטי מבלי לאפשר לו לייעץ. ד"ר פורמן-רזניק אינה יכולה להסב את הכשרתה ברפואה משפטית לעיסוק בטיפול בחולים. היא אינה יכולה לעבוד בבית חולים או במרפאה. ביטול זכייתה במכרז או דרישה שלא תכתוב חוות דעת משמעותה חיסול הקריירה של ד"ר פורמן-רזניק כרופאה משפטית, והורדה לטמיון של כל השנים הארוכות בהן עמלה ולמדה את רזי המקצוע, השתלמה והתמקצעה. כל זאת בעקבות ביקורת שנאמרה באופן חד-פעמי כנגד ד"ר פורמן-רזניק במסגרת פסק דין שתלוי ועומד בערעור".

הנה עוד פסקה שנדרש קוגל למחוק: "אינני מתעלם או מקל ראש בביקורת של בית המשפט, אך לדעתי, הסתמכות על הערות בית המשפט בפסק דינו, כבסיס להחלטה שלא לאפשר לד"ר פורמן-רזניק לעבוד כלל במרכז, או לחלופין הדרישה שתעבוד בתנאים מגבילים - ובכלל זה הדרישה שלא תוכל לעסוק בכל פעילות שתוביל או שעשויה להוביל להגשת חוות דעת בעקבות הביקורת הנ"ל, היא דרישה לא מידתית או סבירה בנסיבות, ובהתאם אינני יכול להיות שותף לה ולתת לה יד".

בהמשך נדרש קוגל למחוק את הפסקה הבאה: "נגד ד"ר פורמן-רזניק, שהפכה מעדה מומחית ל'סוג של נאשמת', מופנית כעת טענה על 'כשל מקצועי חמור'. כמי שאמון על הרפואה המשפטית בישראל, אינני רואה בסיס לטענה כזאת. חוות דעתה היא מקצועית, אמינה, הגונה ועשויה על-פי מיטב הסטנדרטים המקצועיים המקובלים, ואין בה שום כשל מקצועי. אכן, הגישה ה"מדלגת" מאי הסכמה עם חוות הדעת, לקעקוע אמינותה של העדה המומחית, היא מהלך בעייתי מאוד. אי-הסכמה צריכה להיות מוכלת תחת גדרות של ויכוח או מחלוקת לגיטימיים, ואין לגלוש מביקורת עניינית לגיטימית להשתלחות חסרת רסן. בענייננו, הביקורת לא רק שאינה מוצדקת, אלא גם מסכנת את מוסד חוות הדעת הרפואית המקצועית והבלתי תלויה ואת קיומו".

מישהו רואה פה "הגיגים אישיים"? מישהו מצא כאן "עמדה משפטית"? מה שיש כאן, זו עמדה סופר-מקצועית של מי שאמור להיות הממונה הישיר על פורמן-רזניק ושל מי שעומד בראש מערך הרפואה המשפטית בישראל. ניצן (ההגון והישר) כנראה לא חשב שמישהו ישים את ידו על התצהיר המקורי, או שכדרכו – האמת והשקר שימשו אצלו בערבוביה.

נישאר בפרשת פורמן-רזניק ונגיע לשיא שקריו של ניצן: סילוף מכוון של פסק דין שנתן בית המשפט העליון.

ב-24 בדצמבר 2015 כתב ניצן למנכ"ל משרד הבריאות, משה בר-סימן-טוב, כי "אשר לגוף חוות הדעת, הביעו השופטים עמדות שונות בנוגע לחוות דעתה". ההדגשה הייתה במקור. אך מה לעשות, שבפסק דין זדורוב היו השופטים תמימי דעים בנוגע לחוות דעתה של פורמן-רזניק בעניין הסכין בה נרצחה תאיר ראדה.

השופט יורם דנציגר כתב: "אני סבור כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר פורמן בסוגיה זו ולקבוע כי החתך בסנטרה של המנוחה נוצר על-ידי סכין משוננת". השופט יצחק עמית כתב: "אני מצטרף אפוא, גם אם בדוחק, למסקנתו של חברי לפיה יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר פורמן כי בסכין משונן עסקינן". והשופט צבי זילברטל כתב: "אני מצרף דעתי לאמור בפסק דינו של השופט דנציגר בעניין חוות דעתה של ד"ר פורמן". מישהו בבקשה מוכן להראות לי (ולפרקליט ההגון והישר) היכן יש כאן "דעות שונות"?