במערכת הבחירות, הקרובה לסיומה, גובר יותר ויותר הצימאון למנהיג כריזמטי, שיש בכוחו לשלהב את המוני הבוחרים לנהור אחריו, כדי שיחלץ אותם מן הבוץ שבו שקעו זה מכבר. על-רקע גלי המחאה והזעם, השוטפים כל חלקה טובה במדינה, נותר מן הסתם המנהיג הכריזמטי המבוקש כזיק התקווה האחרונה של ציבור הבוחרים.
זיק-תקווה שכזה מתגלם, ללא ספק, באישיותו של מנהג "חוסן לישראל",
בני גנץ, שגם מצא, למרבה המזל, את הדרך המובילה לליבו של הבוחר הרצוי. ללא עוד שפת-שיסוי, נוסח מנהג הליכוד,
בנימין נתניהו, ווגם לא עוד השפה הרכרוכית שבה משתמשים יתר מנהיגי המפלגות, כדי להפיץ ברבים את מרכולתם הפוליטית, נעדרת המעוף והתעוזה, ושרק מרחיקים בכך את עצמם יותר ויותר מן הבוחר.
ניצנים של מנהיג כריזמטי נתגלו, אומנם, בבני גנץ, אך עדיין לא הצליחו להמריא אל הפסגה הראויה. אז בהעדרו של ראש-מפלגה משלהב-המונים, מן הראוי לקחת דוגמה מאותם מנהיגים קלאסיים שמעבר לים, שעלה בידם להביא לשינוי מהותי של הסדר החברתי, ושהצליחו להיטיב לאין שיעור את מצבם של החלכאים והנדכאים.
אות ומופת
את המהפכות הגדולות הובילו, בדרך כלל, אנשים שלא צמחו דווקא בתוככי האשפתות, אלא דווקא גדלו בבית מרווח. כאלה היו, למשל, המהפכנים של קובה וברית-המועצות, שלחמו בגזענות ובקפיטל. קחו לדוגמה את המהפכן הארגנטינאי צ'ה גווארה, שלא גדל בשכונת פחונים, אלא נולד למשפחה אמידה. צ'ה גווארה יצא, אחרי שנתיים של לימודי רפואה, למסע הדרכים שלו במדינות דרום אמריקה, שבו הוא פגש, לראשונה, את עוניים וסבלם של המדוכאים, הדפוקים והמקופחים, שלא הצליחו לגמור את החודש. במסע הזה נקרה בדרכו מהפכן אחר,
פידל קסטרו הקובני. השניים התאחדו סביב יעד קומוניסטי משותף - הפלת משטרו של בטיסטה בקובה, שנחשב לבובתם של האמריקנים הקפיטליסטים, שהשליטו את המונופול שלהם על המדינה. בסופו של דבר עלתה הצלחתם של שני המהפכנים על כל המשוער.
מסתבר שגם ולדימיר איליץ' לנין הרוסי היה זה שהצליח למנף את העוני ותנאי המחייה העלובים של מעמד הפועלים בארצו כדי לצאת לרחובות ולהפגין. לאחר התפטרותו של הצאר הוא הצליח לתפוס את השלטון ולהנהיג את מהפכת ההמונים, שעליה כל כך חלם.
ולא שכחנו את נלסון מנדלה, מנהיג השחורים של דרום-אפריקה, שהחל כטרוריסט, המשיך כאסיר וסיים כנשיא. הוא זה שהצליח להקים את הזרוע הצבאית של מפלגת השחורים, שהפעילה טרור נגד הממשלה הלבנה של ארצו. בסופו של מאבק הדמים הצליח מנדלה להיבחר לנשיא המדינה ולשמש כסמל של מאבק באפליה.
אין זאת כי אם מהפכתם של גווארה, של קסטרו, של לנין ומנדלה, שכל כך צלחה, צריכה לשמש גם עכשיו אות ומופת לאלה המשוועים אצלנו בבחירות הקרובות לצדק החברתי שאבד ואיננו. הבנתם את זה כחלון או לפיד, דרעי או בנט?
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
