בעניינו של אורי שטרית במשפט הולילנד לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת השוחד, ושטרית נהנה גם מההגנה של טעות במצב הדברים. כך טוענים סניגוריו של שטרית, עוה"ד פרופ' קנת מן וניצן וולקן, בסיכומיהם (יום ה', 30.1.14).

"שטרית טעה בהבנתו את כוונותיו ומניעיו של דכנר. טעות זו נבעה ממצבו הנפשי והכלכלי הקשה של שטרית באותה עת ומהתנהלותו המתוחכמת והמניפולטיבית של דכנר. שטרית סבר, כי דכנר מעביר את העבודות למשרדו מטעמים ענייניים ומקצועיים וכי אין מניעה שהוא יעבוד עבור דכנר לאור היתר העבודה המורחב שניתן לו. שטרית גם סבר, ודכנר לא הניח לו לחשוב אחרת, כי ההלוואה [לפרעון חובו לבנק הפועלים] ניתנת לו על-רקע יחסי החברות הקרובים שנקשרו בינו לבין דכנר.

"לכן, בתודעתו של שטרית לא נוצר כל קשר בין העבודות, השכר בגינן וההלוואות לבין עבודתו בעיריית ירושלים. שטרית הקפיד להפריד בין שני מישורים אלה וכל החלטה שקיבל ביחס לפרויקט הולילנד התקבלה מטעמים מקצועיים וענייניים. בדיעבד, לאחר המסכת הארוכה והמפותלת שהתגלתה במשפט זה, מבין שטרית כי תעה בתפיסתו את מניעיו של דכנר". מן ו-וולקן מציינים, כי אילו חשב שטרית שמדובר בשוחד - הוא לא היה מכניס את כל התקבולים מדכנר למערכת ניהול החשבונות של משרדו.


לכל היותר - הפרת אמונים


לדברי מן ו-וולקן, המדינה לא הוכיחה ששטרית פעל בצורה פסולה ביחס להולילנד, והיא כלל לא מייחסת לו פעולה כלשהי בתמורה לטובות ההנאה שקיבל מדכנר. היה פער ונתק בין כוונותיו של דכנר לבין אלו של שטרית: הראשון רצה להשפיע, והשני סבר שהמניעים הם טהורים. לכל היותר ניתן לייחס לשטרית מירמה והפרת אמונים (עבירה שכבר התיישנה - א.ל) ולא קבלת שוחד, נאמר בסיכומים מטעמו.

מן ו-וולקן טוענים, כי יש לפסול את עדותו של דכנר בכללותה, שכן אין אפשרות להבדיל בין חלקי האמת והשקר שבה. אם בכל זאת יחליט השופט דוד רוזן להסתמך על דכנר, הרי שלשיטתם דרוש בכל נושא שבמחלוקת "סיוע ברף הגבוה ביותר". עוד הם אומרים, כי חלקים רבים מעדותו של דכנר בנוגע לשטרית אינם נהנים מסיוע כלשהו ולכן ברור שאין לקבל אותם.

לטענת הסניגורים, עדותו השקרית של דכנר היא היסוד לעמדת התביעה לפיה אהוד אולמרט הוא שחיבר בין דכנר לשטרית. לגירסתם, אולמרט ושטרית לא היו חברים קרובים, ואילו היו - אולמרט לא היה מסייע לשטרית בדרך כה מסוכנת. מצבו הקשה של שטרית בעקבות פטירת אחיו, סמי שריג, היה ידוע לרבים בעירייה ואין הכרח לקבוע שהיה זה דווקא אולמרט שיצר עבורו את הקשר עם דכנר.

בנוגע לפרק המרכזי באישום נגדו - קבלת עבודות פרטיות מדכנר - שב שטרית וטוען בהרחבה, כי מדובר היה בעבודות אמיתיות ולא בכסות לתשלומי שוחד. לדברי סניגוריו, הוא הבדיל בין הלל צ'רני כיזם לבין דכנר כמנהל הפרויקט, ולכן היה מוכן לקבל עבודות מהשני אך לא מהראשון.


רק הסדרת פגישה


מן ו-וולקן מציינים, כי התרשמותו של שטרית מדכנר בזמן אמת הייתה שונה בתכלית מזו שהתגלתה במשפט, וכי בכך דומה שטרית לנאשמים אחרים. עוד נטען, כי שטרית טעה בהבנת היקף העבודות הפרטיות שהותרו לו בידי עיריית ירושלים, לא הבין שאסור לו לבצע מחוץ לירושלים עבודות עבור מי שבונים בירושלים, ולכן עומדת לו הגנת "טעות במצב דברים".

לגירסת ההגנה, שטרית קיבל מדכנר תשלומים על בדיקות היתכנות שביצע עבורו, כפי שעושים אדריכלים אחרים. הסניגורים דוחים את גישת התביעה, שהצביעה על מספר השעות שהושקעו בכל פרויקט כאינדיקציה למופרכות התשלומים, ואומרים שנתון זה אינו מתחשב בכמות שעות עבודת ההכנה שקדמה לכל פעולה. קיים קושי בשחזור כל הפעולות, הן בשל חלוף הזמן והן בשל טעויות שאירעו בתום לב, הם מציינים.

סיכומי ההגנה מתייחסים בהרחבה גם לטיפולו של שטרית בפרויקט הולילנד, ונטען בהם שהוא הערים קשיים בלתי מבוטלים בפני היזמים. "התנהלות זו ממחישה, כי הוא לא חש מחויבות כלשהי כלפי דכנר ולא חשב שהעבודות הועברו למשרדו ואליו בקשר עם מילוי תפקידו כמהנדס העיר", אומרים מן ו-וולקן.

ביחס לחלקו של דכנר בהסדרת חובו של שטרית לבנק הפועלים נאמר בסיכומים, כי שטרית ביקש מדכנר סיוע כמומחה בתחום הפיננסי, ובכל מקרה - הסדרת הפגישה בין שטרית לבין דני דנקנר (אז סגן יו"ר בנק הפועלים) הייתה עניין שגרתי שאין להביאו למחוזות הפלילים. הסדר הפשרה שנחתם בין שטרית לבנק הפועלים היה סביר ונבע ממצבו הכספי של שטרית, ולדעת הגורמים המקצועיים בבנק הוא היה ראוי. הכסף שנתן דכנר לשטרית לכיסוי חלק מהחוב היה הלוואה בלבד, שניתנה על-רקע החברות ביניהם, שבה ההגנה וטוענת.