משפט הולילנד יוכרע על נקודה אחת ויחידה: מהותם של הכספים שהגיעו לכיסיהם/לסביבתם של נבחרי הציבור ועובדי הציבור העומדים לדין. השופט דוד רוזן הבהיר זאת היטב הרבה יותר מפעם אחת, כולל באחד הדיונים האחרונים כאשר הנחה את הצדדים לגבי הסיכומים. אם עובד ציבור קיבל כסף בצורה לא-כשרה ולמרות זאת "דפק" את היזמים – זה שוחד. אם עובד ציבור קידם את ענייני היזמים למרות שלא קיבל אף אגורה בלתי-חוקית – זה לא שוחד. הכלל הזה חל בענייני הולילנד, הזרע ותעשיות מלח. ומה שנכון לגבי המקבלים, משליך כמובן על הנותנים.

בשל כך, המאבק הגדול בין התביעה להגנה הוא בדיוק בשאלה הזאת: מה היה טיבם של מיליוני השקלים שעברו מצד לצד. האם הלל צ'רני, אביגדור קלנר, שמעון גלאון ואמנון ספרן נתנו לשמואל דכנר הלוואות ומענקים לגיטימיים, או שמא הזרימו לו כספים לתשלום שוחד? האם אורי שטרית קיבל שכר תמורת עבודות שביצע כחוק, או שמא היה זה שוחד? האם התרומות של דכנר ליד שרה של אורי לופוליאנסקי ולבית מלכה של אברהם פיינר היו סיוע ראוי לשבח למטרות חשובות, או רק כסות לשוחד?

האם דכנר תרם למטרות פוליטיות לגיטימיות של אהוד אולמרט או שילם לו שוחד? האם חצי מיליון השקלים שנתן דכנר ליוסי אולמרט היו סיוע או שוחד? האם שולה זקן קיבלה מתנות על-רקע אישי, או שוחד במסגרת תפקידה? האם דני דנקנר שילם למאיר רבין כמאכער או לצורך העברת כספי שוחד (אגב: רוזן עשוי להרשיע בשוחד גם אם מדובר בהפעלת מאכער)? האם יעקב אפרתי קיבל תשלום פסול או שהדבר לא היה ולא נברא? האם אלי שמחיוף רק סייע לרבין לפרוט צ'קים, או שהיו אלו תשלומי שוחד?

הכוונה המקורית של פרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) הייתה ללכת בשני מסלולים: להוכיח את מעבר הכסף ולהוכיח את כוונת השוחד באמצעות התמורות שניתנו למשלמיו. אך בשלב מוקדם יחסית הבהיר רוזן, שהתמורות לא מעניינות אותו, משום שכאמור הן פשוט לא רלוונטיות: או שהכסף היה חוקי או שהוא היה בלתי חוקי.

מה כל זה אומר לגבי "התוכנית העבריינית" עליה דובר בכתב האישום? האם המדינה לא הצליחה להוכיח אותה כלל, או שמא היא נטשה אותה לאור הערותיו של רוזן? לא בטוח שפסק הדין יתייחס לכך, וכל צד יוכל להסביר זאת לפי נקודת מבטו.

עד המדינה בפרשה היה דמות מורכבת ואף מרתקת. מצד אחד: יזם ואיש עסקים מצליח, בעל רזומה של עשרות שנים בכמה מן החברות הגדולות במשק, אדם חכם מאוד, מהיר תפיסה, כריזמטי ורהוט. מצד שני: מי שלדברי עצמו רימה ושיחד והעלים מס ושיקר במשך שנים על גבי שנים, מי שלדברי עצמו כתב רישומים כוזבים ביומניו והכין תביעה שקרית וסחטנית נגד הלל צ'רני.

היה לדכנר עוד קו אופי: עקשנות עצומה. מצד אחד, זה מה שהביא אותו להציע הסברים מופרכים במקום לומר בפשטות "טעיתי, לא זכרתי". מצד שני, זה מה שהביא אותו לדבוק ללא פשרות בקו המרכזי של הנרטיב שהציג: שילמתי שוחד של מיליונים בשליחותם של חמישה מן הנאשמים בתיווכו של הנאשם השישי לשבעת הנאשמים האחרים.

רוזן הרבה להגדיר את דכנר במילים "עד בעייתי", ולעיתים אף ציין שזה בלשון המעטה. כל עד מדינה הוא בעייתי מעצם טבעו; אם הוא מודה שהוא שקרן ורמאי, הבעייתיות גדלה; אם מסמכים שהוא מציג מתבררים כמזויפים, הבעייתיות מחמירה; ואם הוא הולך לעולמו בטרם נחקר בחקירה נגדית – משקל עדותו לגבי אותם נאשמים (שאפשר לכנותם "נאשמי פוסט-מורטום") שואף לאפס.

מסיבה זו, הלכה הפרקליטות והתבססה יותר ויותר על מסמכים. חלק מהם אומנם הגיש דכנר, והיו כאמור מסמכים שלו שהתגלו כמזויפים, אבל יש לא מעט מסמכים שהוא הביא ושלמעשה אין חולק על האותנטיות שלהם – והוא גם נחקר עליהם. מסמכים רבים אחרים נתפסו במשרדיהם של הנאשמים, בבנקים, בגופים רשמיים ועוד, ואיתם אי-אפשר להתווכח. אפשר לומר, שהמארג העובדתי ברור למדי ואפילו די מוסכם. ההעברות הכספיות תועדו בחלקן הגדול ואי-אפשר להתכחש להן. השאלה המכרעת, כפי שכבר אמרנו, תהיה מה עמד מאחוריהן.

שני קווים בלטו באופן בו ניהל השופט דוד רוזן את משפט הולילנד. האחד: מעורבות עצומה שלו, אולי במידה חסרת-תקדים. הוא שאל, הקשה, הרחיב, צמצם, נזף, הרגיע, צחק, צעק. רוזן חשף עמדות בצורה מאוד ברורה, למרות שמדי פעם הקפיד להדגיש שזו רק מחשבה רגעית ושטרם גיבש שום כיוון; לא תמיד ההדגשות הללו היו משכנעות, ודומה היה שהוא מבטא בצורה גלויה ביותר את מחשבותיו. עם זאת חשוב מאוד לזכור, שלהכרעת דין יש דינמיקה משלה, הנובעת מהעיון בתמונה הכוללת ומהכתיבה של הפרטים היוצרים אותה.

השני: הלחץ הכבד שהפעיל רוזן על כל הצדדים לקצר בטיעוניהם ולנהל את המשפט באינטנסיביות אדירה, שאולי גם היא חסרת-תקדים. רוזן התחיל עם רצון לנהל את המשפט ארבעה ימים בשבוע מ-8:30 בבוקר עד 8:00 בערב. הוא אומנם התרצה והסכים להסתפק בשלושה ימים ולסיים את הדיונים ב-6:00 בערב, אך כמעט ולא היה מוכן לבטל ישיבות. כאשר שמואל דכנר הודיע שוב ושוב שהוא חולה, דרש רוזן לבסוף שיתייצב למרות זאת. כאשר עדים ונאשמים התקשו לעמוד ביום הארוך והמתיש, רוזן לא היה מוכן לוותר אפילו על חצי שעה. הוא דרש מעורכי הדין משני הצדדים לוותר על פרקים שלמים של חקירות, ואף איים מספר פעמים שיקציב להם זמן אם ימשיכו לשאול מה שלדעתו היו שאלות מיותרות.

במבט לאחור, רוזן צדק בשני הקווים הללו, גם אם מדי פעם הגזים. נכון ששיטת המשפט שלנו היא אדברסרית, דהיינו: הצדדים הם המנהלים את הצגת הראיות והשופט רק מאזין ופוסק. אבל במגה-משפט שכזה, עם 13 נאשמים ו-85 עדים ואלפי עמודי פרוטוקול וכ-10,000 עמודי ראיות, השופט חייב לקבל מיד תשובות למה שמציק לו, אחרת הוא עלול להישאר עם סימני שאלה. היו גם מקרים בהם היה רוזן צריך להקשות כדי לרדת לעומקם של דברים בשל הגרסאות שהציגו הנאשמים, למשל: טיב יחסיו של דכנר עם זקן ועם יוסי אולמרט. ואם רוזן לא היה מתעקש על לו"ז צפוף וקפדני, המשפט היה נמשך לפחות עוד שנה. גם כך נדרשו 140 ישיבות בנות תשע שעות נטו כל אחת לשמיעת הראיות – וזה בלי שדכנר השלים את עדותו ואחרי אותו לחץ כבד של רוזן לקצר היכן שרק ניתן.

היו רגעים לא מעטים, בהם הישיבה בספסלי הקהל במשפט הולילנד דמתה לישיבה ביציע במשחק בליגת האלופות: גם אם אתה לא אוהד אף אחת משתי הקבוצות, אתה פשוט נהנה מהרמה המקצועית. שורה של עורכי דין מעולים התקבצו בתיק הזה, הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, וההופעה הייתה בהתאם.

היו כמובן מקרים של מחלוקות בטונים גבוהים, אך הרבה פחות מכפי שניתן היה לצפות במשפט כה מסובך, כה מורכב וכה חשוב. היו טענות הדדיות על הטעיות, אך שוב – ממש לא הרבה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהצדדים ישבו בבית המשפט למעלה מ-1,200 שעות. רוזן תרם לאווירה בכך שלעיתים התערב והוריד מיד את גובה הלהבות, לעיתים החמיא לצדדים ("יש לכם תביעה הגונה מאין כמותה", "אני מאוד מכבד את אדוני", "כל מילה בסלע"), לעיתים נתן להם להוציא קיטור דקה או שתיים. את עיקר המחמאות יש לתת ליותר מ-50 עורכי הדין שהופיעו בתיק, וידעו להפריד בין התפקיד המקצועי לבין היחסים האישיים וההתנהגות הקולגיאלית.

מובן שהתשובה לשאלה זו יכולה להיות חלקית ביותר, גם משום שהנבואה ניתנה לשוטים וגם בשל מגבלות הסיקור העיתונאי של הליך פלילי. אך דומה שלא יהיה זה מסוכן ובלתי ראוי לומר, שיהיו הרשעות במשפט הולילנד. מבלי להיכנס לשמות, די ברור שחלק משמעותי מן הנאשמים התקשו להסביר את אותן תנועות כספיות שיעמדו במרכז הכרעת הדין. גם מדבריו של רוזן לאורך המשפט, עם כל הזהירות שיש לייחס להם, מתקבל רושם דומה.

ומה לגבי אהוד אולמרט? התביעה אומנם אומרת שמבחינתה הוא רק עוד נאשם (מספר 8, ליתר דיוק), אבל ברור שהוא החשוב ביותר והמעניין ביותר. כאן מלאכתו של רוזן תהיה כנראה הקשה ביותר, משום שהראיות בעניינו הן נסיבתיות - ועל המדינה להוכיח שההסבר שלה הוא היחיד המתקבל על הדעת. לאולמרט, לעומת זאת, יספיק ספק סביר.

מי בדיוק יורשע, באלו סעיפים ועל אלו סכומים – את זה נדע בעוד מספר חודשים. בקצב של רוזן, פסק הדין יתפרסם מתישהו בין פסח לבין היציאה לפגרה ביולי 2014.