מסתבר שיש מי שלא נחו לרגע בפגרת הקיץ והכינו לנו הפתעות ל'שש אחרי פגרת הכנסת'. ח"כ
ניצן הורוביץ, ח"כ
חיים אורון וח"כ אילן גלאון הניחו על שולחן הכנסת (יום ב', 11.10.10) את
הצעת חוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות.
הצעת החוק בנויה במתכונת חוקי היסוד ה"שגרתיים" (אם נקרא לחקיקת
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ו
חוק יסוד: חופש העיסוק חוקי יסוד "שגרתיים"), קרי: הפסקאות הראשונה והשנייה עוסקות בעקרונות היסוד ובמטרת החוק, ומנוסחות בניסוח "מגילת העצמאות" משהו ("זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על מדינת ישראל"), הפסקאות השלישית עד השביעית מצהירות, בקצרה, על תוכנן - הזכות ("לכל אדם חופש הביטוי והדיעה, לרבות החופש לפרסם דיעות ומידע ברבים", "לכל אדם חופש היצירה"), כאשר הדגש הוא הן על חופש הביטוי והן על זכות ההתאגדות של עובדים (מסתבר שניצן הורוביץ וחבריו באים להקדים תרופה לשתי מכות: מקרתיזם, הפושה במקומותנו, וקפיטליזם חזירי אשר מגיע בד-בבד עם איסורי התאגדות עובדים).
הפסקה השמינית, "כמקובל בחוקי יסוד" (שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות אדם זו כבר "מסורת" חוקתית שניתן להתייחס אליה בלשון "כמקובל בחוקי יסוד"), היא פסקת ההגבלה. פסקת ההגבלה מבטאת את ה-real politic ואת העובדה שבמדינה מציאותית, לא שכן ישראל, להבדיל מבמדינת אוטופיה, לא ניתן לקיים את זכויות היסוד באופן מוחלט, ואם כבר השלטון יגביל אותן (והוא יגביל, לא משנה מה נכתב בחוקי היסוד, הרי הממשלה אינה מכבדת את פסיקת בג"צ, ורואה בחוקי היסוד חוקים אשר "קמו על הרשות השופטת והמבצעת לכלותה"), לפחות שיגביל את זכויות היסוד לאור
עיקרון המידתיות, כלומר, לתכלית ראויה "ובמידה שאינה עולה על הנדרש".
גם תקנות לשעת חירום (מדינת ישראל מצויה הרי במצב חירום מתמשך משחר ימיה: אם פעם הכרזת מצב החירום שיקפה מציאות אמיתית, כיום אנו רואים בכל משט של נשים קשישות עם פרס נובל לשלום או חבורת יהודים, משהו שמצדיק את "מצב החירום"), אשר הסמכות להתקינן מעוגנת בסעיפים 38 ו-39 ל
חוק יסוד: הממשלה - תגבלנה את חופש הביטוי המיועד שלנו, אך ורק "לתכלית ראויה ולא מעבר לנדרש". עד כאן על תוכנה של הצעת החוק.
מן הראוי כי הצעת החוק של הח"כים הנ"ל מהווה סוג של התרסה נאיבית כנגד המציאות בה אנו חיים היום. הרי הזכות להתאגדות ולחופש ביטוי הייתה אמורה להינתן לנו מסיני (כלומר מהכנסת, בכובעה כ"מכוננת" ולא כ"מחוקקת", אם נשאיל את הדימוי של חשין מ
הלכת בנק המזרחי) כבר בשנת 1992, עם חקיקת
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או אז עוגנו זכויות היסוד של האזרח בישראל (באופן מסורס וחלקי משהו, אך טוב מלא כלום) בחוק יסוד, שיש כיום מי שמלינים על כך שהגנו על זכויותיהם בחוק יסוד, בכך שנערך "מחטף".
אלא מאי? כינון החוקה המטריאלית של מדינת ישראל, בעצם חקיקת
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא היווה רגע מכונן בעם, סוג של 'מעמד מודרני של הר סיני', לא ולא. זה היה מעין מחטף של מספר ח"כים מפוהקים בשעה שתיים בלילה, לאחר פשרה עם סיעות חרדיות שביקשו ממספר זכויות יסוד מיועדות "לצאת בחוץ".
וכך מצאנו את עצמנו עם 'חוקה מטריאלית' מסורסת, שכאשר בית המשפט העליון מנסה לכבדה ולאכוף את חוקי היסוד על החוקים ה"רגילים" במידה שאלו סותרים את חוק היסוד, הוא מכונה "כנופיית מרצ", כאילו שזכויות יסוד אינן דבר אוניברסלי, אלא סוג של מזימה של "הסמול" לאיין כל מה שציוני פה.
הח"כים הנ"ל - בייחוד ח"כ ניצן הורוביץ, שעסק ככל הנראה כל הקיץ בניסוח הצעות חוק בכל תחום אפשרי - משולים לילד שכאשר שואלים אותו מה יהיה כשיגדל, אומר "אסטרונאוט בחלל" כאשר הוא מרכיב משקפיים עם זכוכית עבה, מה שלא יאפשר לו לנווט אפילו עם קורקינט בכביש. הם יודעים היטב שבמדינת ישראל, שבה תנועת 'אם תרצו' מסמנת את כל מי שחרגו מ"משטר המחשבה הציוני הנכון" כפי שהם תופסים אותו, ושבה אזרחים נדרשים לדקלם סיסמאות של "נאמנות" ולחשוב כפי שליברמן רוצה, קצת קשה יהיה פתאום לנפנף בתוך כל הקסנופוביה והמיזוגנות הלאומנית הזו, בזכות יסוד פשוטה כמו 'חופש הביטוי', שכעת, כאשר כלת פרס נובל לשלום נתפסת כמאיימת על ביטחון ישראל, גם זכות זו נתפסת כאיום קיומי על הווייתנו הציונית.
הם משולים לאותו ילד אשר לא נותנים לו לעבור בתור לקולנוע והוא מנסה לעלות לגג ולצפות בסרט מזווית לא נוחה; כך גם הם, לאחר שבשנת 1992 קודמיהם לא הצליחו לעגן את זכות היסוד לחופש ביטוי ב
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מנסים הם בשיטת 'מצליח' להיכנס שנית, ולנסות 'להשחיל' את זכות היסוד הזו אל ספר החוקים, דווקא באווירה הפוליטית הכי פחות אפשרית.
יהיה מעניין לעקוב אחר הצעת החוק, ולבדוק מי יתנגד לה ומי יתמוך בקיומה. המציאות אינה חזות הכל - עוד מימי
בג"צ קול העם נקבע כי 'חופש הביטוי' הוא מעקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו, ובפסק דין אחד אחרי השני - אושרה קביעה זו ונקבעה - בהקשרים שונים - עליונותו של חופש הביטוי - לא כי הוא מעוגן בחוק זה או אחר, אלא משום שהוא "מעקרונות היסוד של שיטת משטר דמוקרטית".
היו פסיקות שקבעו כי 'חופש הביטוי' נגזר מ'כבוד האדם' וזאת במסגרת נסיונו של בית המשפט העליון להכיר בזכויות יסוד נוספות, דרך פתח הכניסה של 'כבוד האדם'.
באותו אופן, אין נפקות להיותו של 'חופש הביטוי' מעוגן/לא מעוגן בחקיקה, גם מטעם אחר: מי שבידו כוח פוליטי, רשאי להתבטא, לא משנה עד כמה תהא ההתבטאות פוגענית, וכמה נזק היא תגרום למדינת ישראל.
אביגדור ליברמן, מסיעת "ישראל ביתנו", חרג מהנוהג ולפיו שר חוץ נאמן למדיניותו של ראש הממשלה, ונאם באו"ם נאום שונה לחלוטין מן המתווה המדיני של
בנימין נתניהו. אבל מה זה משנה? סיעת 'ישראל ביתנו' מחזיקה את ביבי בביצים, ולראיה - ליברמן טרם פוטר, וספק אם אי-פעם יפוטר, ואנו נחזה פעם אחר פעם בנזקים שהוא גורם למדינת ישראל. הוא הדין עם הרב
עובדיה יוסף - הוא יכול להרוס את תהליך השלום כאשר הוא "מח את שמה וזכרה" של הרשות הפלשתינית, הוא יכול לכנות חילונים, ערבים ונשים בכל כינוי שהוא,
עם דגש על דימויים מעולם החי. מגזרים מסוימים בציבור יכולים לכנות את חיילי צה"ל 'נאצים' ואף לראות בפינוי של אזור שההתיישבות בו, מלכתחילה, הייתה "על תנאי" ו"באופן זמני" פעולת גסטאפו אשר מצדיקה ענידת טלאים כתומים. במילים אחרות, אין זה משנה אם אני או אתה נשב בכלא אם נכנה שוטרים וחיילי צה"ל "נאצים", ושהומואים ולסביות הם תועבה המשולה לבהמות. יש מגזרים שלהם מותר. למה? כי להם יש כוח פוליטי.
אני אסיים את הרשומה הקצרה הזו באנקדוטה אשר תמחיש יותר מכל את סוגיית חופש הביטוי, וכמה קיומו או אי-קיומו של חוק אינם משנים.
ישבתי לפני יומיים בבית קפה בשדרות רוטשילד, פלאפון בידי האחת ולפטופ קטן בידי השנייה, מנסה לבצע כמה סידורים חיוניים ביותר, בלא הצלחה. מדוע ללא הצלחה? כי בדיוק עברה שם "ניידת חב"ד" וברנש גבה-קומה, אף ארוך גוף, וגמיש למדי, הפליא בפני יושבי בית הקפה בריקוד חסידי מקפץ ומתפתל, לקול צלילים מוגברים של "נחמן מאומן". המחזה נמשך דקות ארוכות.
לא היה לי ספק שלו אני הייתי יוצאת מרכב עם מוזיקה רועשת ומקפצת לצליליו באמצע רחוב רוטשילד, הייתי מבלה את הלילה בנווה תרצה או לחלופין, במחלקה פסיכיאטרית סגורה. אבל החרדים הם לשון המאזניים, הם מכריעים את קיומה של כל קואליציה, ועלי למחול להם אם באמצעו של יום אני הופכת לשומעת בעל-כורחי של מוזיקה חסידית וצופה בעל-כורחי בריקוד חסידי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
