אחת ההחלטות החשובות ביותר בתחום חופש העיתונות בשנה האחרונה. כך, ללא שמץ של הגזמה, ניתן לתאר את החלטתו של שופט בית המשפט העליון,
אורי שהם (10.4.14), להתיר לפרסום את זהותו של עד המדינה לשעבר בפרשת הרצח בברנוער - זאור חנקישייב.
ההחלטה הזו חשובה כל כך, משום שהיא היחידה שניתנה בידי בית המשפט העליון בשנה האחרונה, שנה בה התרבו איסורי הפרסום כפטריות לאחר הגשם. כל איסורי הפרסום עד כה הוצאו בידי המשטרה, בתי משפט השלום או בתי המשפט המחוזיים, וזוהי ההחלטה היחידה שעמדה למבחנו של בית המשפט העליון. עמדה למבחן - וכשלה בו.
איסורי הפרסום אינם מגיעים לעליון, כי לרוב מוציאים אותם בתי משפט השלום כבר בשלב המעצר. זה אומר, שהערעור בזכות הוא למחוזי, ואילו לעליון אפשר לערער רק ברשות - וכולם יודעים שהוא לא יתערב, אם בכלל יעניק רשות ערעור בגלגול שלישי. לכן, במקרה הנדיר בו הצו יוצא במקור במחוזי, יכלו
עיתון הארץ וכתביו רויטל חובל ויניב קוקוביץ לערער מיידית לעליון. וכאמור, שהם קיבל את הערעור. בדרך הוא הראה כיצד יש לבחון את הבקשות לאיסורי פרסום והזכיר כמה אמיתות שמשום מה הולכות ונשכחות, או שמא הולכות ונדחקות.
אין זמן לבחון את הבקשה
עובדה חמורה ומדאיגה היא, שיותר ויותר עצורים זוכים להגנה בידי בתי המשפט. איננו רוצים לחיות במדינה בה אנשים נעצרים תחת מעטה של סודיות, איננו רוצים לחיות במדינה בה אנשים נעלמים בתאי המעצר. ונא לזכור: פומביות הדיון היא עקרון יסוד במערכת המשפט של מדינה דמוקרטית, והפרסום בתקשורת הוא האמצעי הטכני של מימוש עיקרון זה. כל עוד דיוני המעצר מתנהלים בדלתיים פתוחות - ושוב: איש מאיתנו לא רוצה לחיות במדינה בה הם מתנהלים בדלתיים סגורות - יש לציבור הזכות לדעת על כל עצור ועל כל חשוד.
מה שקורה בפועל הוא, שגדל מספר השופטים האוסרים על פרסום שמותיהם של עצורים - לעיתים ללא כל סיבה נראית לעין. קחו למשל את מנכ"ל קבוצת הכדורגל בליגת העל, העצור מזה מספר שבועות בחשד למעורבות בפרשת סחיטה גדולה. מדוע שמו אינו מתפרסם? משום שזהו תפקידו? משום שיש לו עורכי דין מובילים? ואגב: כל מי שרוצה לדעת מיהו, כבר מזמן יודע במי מדובר. די אם נאמר שפורסם, כי
אבי לוזון יהיה עד במשפטו, וכי בתמונות המטושטשות ששודרו ניתן לראות שגון עורו כהה ושערו לבן.
כאשר מתבקש שופט שלום להוציא צו איסור פרסום, לרוב אין לו זמן ואפשרות לבחון את הבקשה לעומקה. הוא עמוס במעצרים, אולמו גועש ורועש, ובדרך כלל אין מי שיתנגד לבקשה הזו - בוודאי אם המשטרה היא שמגישה אותה, כי התקשורת אינה יודעת עליה וממילא אינה מיוצגת. בקשה להסיר את הצו חוזרת לאותו שופט, שבאופן טבעי כבר די נעול על החלטתו המקורית. המצב בערעורים למחוזי לא הרבה יותר טוב, משום שגם שם אין יותר מדי זמן לבחון את הנושא.
חריגים - על דרך הצמצום
עכשיו נעבור לאותה החלטה של שהם ונראה מה קורה כאשר הנושא מגיע לפתחו של בית המשפט העליון, לו יש יותר אפשרויות לבחון אותה. השופטים בעליון פחות עמוסים (הכל יחסי), אין להם לחץ של דיוני מעצרים ויש להם חשיבה נרחבת יותר - כמי שאמונים גם על זכויות יסוד ועל משפט חוקתי. שהם לקח את הבקשה וההחלטה שלא לפרסם את זהותו של חנקישייב, פירק אותן לגורמים והתברר שאין מאחוריהן דבר.
שהם פותח בצד העקרוני: "נקודת המוצא לדיוננו מצויה בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע לאמור: 'בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק'... בשל המשקל הנכבד שניתן לעקרון פומביות הדיון, נקבע לא אחת כי את החריגים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום, וזאת למרות, שמטבע הדברים, פרסום זהותו של נאשם עלול להסב לו פגיעה בכל תחום מתחומי חייו, ובין היתר ניתן למנות את אלה: פגיעה בשמו הטוב; פגיעה בבני משפחתו שלא חטאו; פגיעה כלכלית לו ולמקורביו; ולעיתים גם חשש לפגיעה בשלומו ובבטחונו של הנאשם".
הלאה. "אחד החריגים לכלל פומביות הדיון הוא, אפוא, הצורך להגן על 'בטחונו של בעל דין', ונקבע כי 'מושג זה של הגנה על ביטחון ודאי אינו כולל הגנה מפני עיתונות, שיודעת להיות מאוד תוקפנית, עוינת, מציצנית', וגם לא הגנה על בטחונו הכלכלי של בעל דין". תמיד יש "אינטרס הכללי בפרסום שמו וזהותו של נאשם בפלילים", אומר שהם.
מכאן הוא עובר לעניינו של חנקישייב. הטענה המרכזית הייתה, שקיימת סכנה לשלומו אם זהותו תיחשף, בעיקר משום שהיה בעבר מודיע משטרתי. לפני שהוא דן בטענה זו קובע שהם, כי "קיים במקרה דנן עניין ציבורי מהמעלה הראשונה לפרסם כל פרט אפשרי לגבי החקירה שהביאה להגשת כתב האישום, לרבות שמו וזהותו של הנאשם. פרשת הרצח הנתעב במועדון הבר נוער, היא כפצע מדמם בגופה של החברה בישראל, ומטבע הדברים עמדו ההתפתחויות בפרשה זו במוקד העניין הציבורי". כאשר התברר שהאישום ברצח נבע משקר מכוון של חנקישייב, הוא קובע, קיים עניין ציבורי לדעת מיהו שבדה שקרים אלו.
פירצה רחבה באינטרנט
כעת נותר רק להחליט "האם בהתנגשות בין האינטרס החוקתי של פומביות הדיון לבין הצורך לשמור על בטחונו של הנאשם, גובר השיקול האחרון, ודוחה מפניו ערכים חשובים כמו: זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות,
חופש הביטוי ופומביות הדיון במובן הרחב". תשובתו של שהם חד-משמעית: לא. וזהו אולי החלק המעניין ביותר והחשוב ביותר בהחלטתו, משום שהוא מגלה מה קורה כאשר לבית המשפט יש זמן לבחון לגופה בקשה לאיסור פרסום. שהם שמע את הצדדים, קרא את החומר החסוי וקבע: "מדובר בחשש כללי, בלתי קונקרטי, והדברים המופיעים במידע המודיעיני אינם מצביעים על גורם זה או אחר שממנו נשקפת הרעה לנאשם".
מעבר לכך, שהם גם מתייחס לעידן בו אנו חיים: "נראה בעליל כי מי שחפץ ברעתו של הנאשם מכיר היטב את זהותו... בנוסף, אין להתעלם מהעובדה כי באתרי אינטרנט לא מעטים מופיעים שמו של הנאשם ואף תמונתו, ולא נהיר לי כיצד ניתן להתגבר על פירצה רחבה זו... בשל חשיפתו התקשורתית של הנאשם, לרבות הופעתו בתוכנית 'עובדה', לא יקשה לדעת כי אכן מדובר באותו אדם".
חשוב מאוד שבתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר יפנימו את המסרים החד-משמעיים העולים מהחלטתו של שהם. עקרון היסוד הוא פומביות הדיון ויש לפרש בצמצום את הסייגים המתירים לפגוע בו, בוודאי כאשר מדובר בהליך פלילי. את הטענות הבאות להצדיק איסור פרסום יש לבחון לעומקן כדי לגלות האם יש בהן ממש, או שמא מדובר במילים באוויר. שהם החזיר את איסורי הפרסום למקום הצר הראוי להם, ושם עליהם להישאר.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
