אבירי הדמוקרטיה בפעולה

כמה מאות ישראלים בעיקר משורות חוג ידידי התנועה הלאומית הפלשתינית, חתמו על מכתב ששוגר אל הפרלמנט הבלגי ובו נקראו חבריו להכיר במדינה פלשתינית. פנייה דומה צפויה גם אל הפרלמנטים של אירלנד ודנמרק. כל בתי המחוקקים הללו צפויים לדון בהצעה, שכמותה כבר אושרה בצרפת, שוודיה, ספרד ובריטניה.

המכתב שדבר שיגורו פורסם אתמול בקול תרועה גדולה במקום היאה לו ביותר: הבטאון הפלשתיני בשפה העברית הארץ, כולל בעיקר אישים מן השמאל הרדיקלי, ביניהם אלה החותמים דרך קבע על כל גילוי דעת, בתנאי שתהיה בו ביקורת על ישראל, ובעיקר על ממשלתה, מדיניות ההתנחלויות, רמיסת הדמוקרטיה וכל שאר מעשי העוולה שמבצעים שלטונות אכיבוש באוכלוסיית המדוכאים בשטחים הכבושים. כלומר, נשמר העקרון שבכל דבר רע שמתרחש בין הירדן לים - אשמה רק ישראל.

מבחינה זו, כוללת הפנייה לחברי הפרלמנט הבלגי (הארץ הגדיר אותה כ"דרישה"!), ויתור מפתיע לצד הישראלי המוכפש: החותמים הנאורים והרחומים מציינים שהמדינה הפלשתינית - המוקמת בינתיים רק באוסף דקלרציות לא מחייב - צריכה לחיות "לצד מדינת ישראל".

לא בטוח שהפלשתינים יאהבו כל כך את ההתנייה הזו, שהרי רבים ממנהיגיהם סבורים גם כיום כי מדינת ישראל הוקמה בחטא ועוד על אדמה מוסלמית קדושה ("ווקף"), ולכן אין לה מקום במרחב האיסלאמי ההיסטורי, וזמנה קצוב, בדומה למה שאירע לממלכת הצלבנים.

פרסום המכתב לא עורר הד ציבורי כלשהו, הן מפני שמדובר בריטואל שמאלני קבוע, בהשתתפות אותו הרכב משתתפים פחות או יותר, והן מפני שהפרלמנט הבלגי אינו זקוק לתמריץ ישראלי כדי לאמץ קריאה לממשלת בלגיה להכיר במדינה פלשתינית.

ברשימת החותמים אי-אפשר היה להחמיץ את שמו של ד"ר אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, שתואר כאחד היוזמים. אני מתעכב דווקא על שמו של ליאל, כי רק לפני כשלוש שנים הקים היזם הפעיל הזה עמותה שפעלה (בעיקר באמצעי התקשורת המפרגנים) למען חתימת שלום תמורת נסיגה מהגולן עם צדיק אמיתי, כמו נשיא סוריה בשאר אל-אסד. אפשר רק לנחש בחיל ורעדה מה היה היום מצבה הביטחוני של ישראל, אילו שעתה לחזון התעתועים שליאל וחבריו ניסו למכור לה.

מבחינה מעשית, שיגור המכתבים הללו הוא קוריוז. הוא משקף היטב את התיסכול העמוק בו שרוי השמאל הישראלי נוכח חולשתו האלקטוראלית. ואין זה משנה אילו מפלגות המונים יחברו אל בוז'י הרצוג, שהכתיר את עצמו כראש הממשלה החדש בכנס סבן. האם תהיה זו ציפי לבני (בגלגול המפלגתי הרביעי שלה!), או שאול מופז, ואיך בכלל יסתדרו שני יריבים מרים אלה אחרי הדברים הקשים שהטיחו זה נגד זו כאשר הובילו את קדימה אל סף אחוז החסימה?

פעם נהגו דוברי השמאל לנפנף בטענה כאילו "רוב הציבור רוצה שלום", ולכן טענו, מאמץ בעצם את תוכניתנו המדינית. אבל זו הייתה בעצם מניפולציה עלובה של המצב בשטח. אומנם הסקרים הראו כי רוב הציבור תומך בחתירה להסכם שלום, אלא שבשאלה הצמודה באותם סקרים - ושאת התשובה עליה הקפידו בשמאל להעלים - האם אתה מאמין שניתן להשיג הסכם שלום? טען הרוב המכריע של הנשאלים כי אינו מאמין שניתן להשיג שלום כזה.

זו הייתה תגובה טבעית מתבקשת של ציבור מפוכח ושבע אכזבות, שנוכח שוב ושוב, כיצד ערפאת ויורשו אבו-מאזן, מתחמקים תמיד ברגע האמת מלקבל את ההכרעות הקשות.

שלא לדבר על השאלות הקשות שישראלים רבים, הידועים כמי ששונאים לתפקד כ"פריירים", שאלו את עצמם: אנחנו אמורים למסור שטחים, ואילו הפלשתינים אמורים לתת הבטחות. אבל איזה ערך בכלל תהיה להתחייבות בעל-פה של מנהיג פלשתיני, שבא הקץ לסכסוך? הרי מחר אותו מנהיג עלול להיזרק מגג בניין מגוריו (שיטת הסלקציה של החמאס) ואז אנה אנו באים? ועוד שאלו: לאיזה שלום בדיוק נוכל לצפות ממדינה שעקב החינוך וההסתה שעברו אזרחיה במשך עשרות שנים, תהיה בעלת אופי אירידנטי מובהק?!

המכתבים הללו ששלח השמאל הרדיקלי, לצד היותם ביטוי לתיסכול פוליטי מתמשך מן העם ("חייבים להחליף את העם"), גם מלמדים יותר ממשהו על-כנות זעקתם של אבירי הדמוקרטיה שלנו. אלה המוכנים לעלות על בריקדות כדי להבטיח שרק קולם יישמע.
דווקא בעיצומה של מחאת השמאל המילל על הסכנות הנוראות שחוק הלאום המוצע ימיט על הדמוקרטיה הישראלית, קיבלנו שיעור מאלף כיצד מיעוט פוליטי שאינו מצליח לשכנע בצידקת דרכו, בדרכים הפוליטיות המקובלות, פונה אל גורמי חוץ כדי לכפות על ממשלתו הנבחרת מדיניות שאינה מאמינה בה (ואיני מתייחס לסיוע הכספי הרחב שמזרימות במשך שנים כמה ממדינות האיחוד האירופי, לשלל "ארגוני זכויות אדם" בישראל, במאמץ לחתור תחת ממשלת ישראל).

אגב, אין מדובר במקרה חד-פעמי. בשנת 2001 פירסם יו"ר מר"צ יוסי שריד - היום הממונה הראשי על הכשרות בהארץ - מאמר ב"ניו-יורק טיימס", שהיווה בעצם מכתב פומבי לנשיא בוש (הבן), וקרא לו "להגביר את מאמציה הפוליטיים של ארה"ב באיזור". במלים אחרות, ללחוץ על ישראל.

אלא שבניגוד ליורשתו בהנהגת מרצ, זהבה גלאון, טרח שריד ב-2001 לבקר גם את יאסר ערפאת "המשחק בטיפשותו לידיו של שרון". היום בעיני גלאון ושות', נתניהו הוא סרבן השלום האולטימטיווי והיחיד. אבו-מאזן הוא נח צדיק תמים.