בין יכולות לכוונות

רבים מאתנו זוכרים את מלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה היו בידינו נתונים מובהקים על יכולות צבאות מצרים וסוריה לפתוח במתקפה מתואמת על גבולותינו בכוח רב שהיה ערוך מולנו ואנו ידענו בפרטים את היקפו, ובין ההערכה שלנו לכוונות של מנהיגי ערב להסתבך במלחמה באותה עת, בכירי האיסוף הציגו לנו אז תמונת היערכות אויב מדויקת אך בכירי המחקר התעקשו על "סבירות נמוכה", מה שהביא אותנו להתארגנות מאוד לקויה לקראת אותה מערכה.

ומה בדבר מערכת שלטונית, כיצד מסתדרים המונחים האלה בסביבה שלטונית? בסביבה שלטונית אנו נחליף את המושג יכולות במושג סמכויות, ואת המושג כוונות נשאיר כמות שהוא. את הסמכויות מקבלים או גוזלים בגלוי, כי סמכויות אינן מוקנות אלא אם הן גלויות לעין, ואילו כוונות נסתרות מן העין, הן בלב פנימה. ניתן להסיק מהסמכויות ומאופן קבלתן/גזלתן על הכוונות, אך מסקנות אלה אינן חד-משמעיות אלא אם הן מוכיחות את עצמן הלכה למעשה לאורך השנים.

בית המשפט גוזל סמכויות מתוך כוונה להפר את האיזון הדמוקרטי במדינה

אין כל ספק שבית המשפט מרחיב את סמכויותיו ללא גבולות עם התערבותו בנושאים ערכיים ושנויים מאוד במחלוקת בחברה הישראלית, עם הנהגת כללים שיפוטיים שאין להם זכר בחוק, ועם הנחלת "הלכות" שהן קודש הקודשים שלאיש אסור לגעת בהן, המתבססות על כללים שלא קיימים בחוק ועוד. הסמכויות האלה אינן רק מילה ריקה אלא הן מנוצלות הלכה למעשה להפרת האיזון בין הרשויות, לדריסת רגל גסה של מערכת משפט בלב לבן של שתי רשויות השלטון האחרות, דריסת רגל שהתגובה לה התפרצה באורח שלומיאלי ומטופש על-ידי הממשלה והכנסת הנוכחיים.

האם אהרן ברק חרת על דגלו את הפתגם "דיקטטורה זה אנחנו"?, ודאי שלא, אך אהרן ברק קבע מיהו אדם נאור, מיהו אדם סביר, וממילא הוא קבע מיהו אדם שאינו נאור ואינו סביר (כלומר קוף). הוא לקח את החוק והפך אותו לכלי לקידום האדם הנאור, וממילא לדחיקת הקופים. בנקודות בהן החוק לא היה די נאור לטעמו, הפך ברק את החוק לנאור בהבל פסקי דינו, פסקי הדין היו להלכות מחייבות, ואם חוק ניתן לשנות וממשלות משנות חוקים חדשים לבקרים לאור צרכי הציבור, הרי שהלכות בית המשפט הופכות לנכס צאן ברזל אשר לאיש אסור לגעת בהן.

הממשלה והכנסת מחזירות לעצמן סמכויות גזולות, אך השיטה מעידה על כוונות רעות

לכל חגיגה יש סוף, חגיגת הגזל של הסמכויות על-ידי בית המשפט בד-בבד עם כוונות שליליות אשר מומשו הלכה למעשה, באה לכאורה אל סופה עם הקמת הממשלה הנוכחית, אך הסיפור אינו כל כך פשוט משתי סיבות:

1) את המרכיבים השליליים של חותם מערכת המשפט על החברה אי-אפשר להסיר כל כך מהר. אם חוק ניתן לשנות מהיום למחר ובלבד שהוא מקבל את הסכמת הכנסת, החלטות בית משפט מחלחלות עם קבלתן ולאורך השנים לעקרונות היסוד של השיטה, הן נדבקות לדורות רבים של שופטים עורכי דין ויועצים משפטיים. בית המשפט עובד לאט אך השפעתו היא לטווח ארוך מאד, וכמעט בלתי ניתנת לעקירה. אפילו אם מבינה החברה שחלה אצלנו טעות נוראית בכניסת בית המשפט לנושאים אשר אסור לו להיכנס אליהם, ובנקיטת שיטות שאסור היה על בית המשפט לנקוט, ההשפעה השלילית הזו תפוג רק אחרי עשרות שנים.

2) השיטה השלומיאלית בה נקטה הממשלה להשיב לחיקה את הסמכויות הגזולות, עוררה את החשש מפני כוונותיה של הממשלה, כי את הסמכויות ניתן וצריך להשיב בשום שכל, בהדרגה, בהסכמה רחבה, באופן שניתן לעצור אותו כאשר המטוטלת במרכז, באופן שאינו מותיר ואקום מסוכן, בעוד שאם עושים הכל בחטף, קיימת סכנה להעברה לא מבוקרת של המטוטלת מצד קיצוני אחד לצד קיצוני אחר.

ממשלת ישראל והכנסת שלה שיחקו לידיהם של אהרן ברק וחבורתו, וסיכלו במו ידיהן את הסיכוי לשינוי. הרכב הממשלה הפחיד שכבות רבות בישראל, התבטאויות קיצוניות של המפלגות הימין ובכיריהן, יצרו את הרושם שיש כוונה להשיבנו 2000 שנה אחורנית, ואז ניסיון לקבל כל כך הרבה סמכויות, באופן לגמרי לא מבוקר ולאורך תקופה כזו קצרה, הוביל להערכה שמדובר בניסיון הפיכה שלטונית על-ידי הממשלה והכנסת, במטרה להסיר כל ביקורת על פעולותיהן, ובמטרה להשתלט על מערכת המשפט, גם באותם תחומים בהם היא פועלת על-פי סמכויותיה הלגיטימיות ועל-פי חוק.