• ערן לאור

בכלל לא הייתי אמור לאהוב את "חברים". ה־All American סיטקום הזה, עם פאנצ'ים צפויים והומור אמצע הדרך שכזה, שמצחיקים כל כך בקלות את כולם. בלי סאבטקסט או אפילו קורטוב של ציניות לרפואה. בלי שום דבר שיכול לומר משהו על החיים שלנו, לא בשנות ה-90 ובטח שלא היום, ובלי קשר לכך שאנחנו חיים כאן ולא בניו-יורק.

בכלל לא הייתי אמור לאהוב את "חברים". הרי הלב שלי שייך בכלל לשישיית חברים אחרת, שבשנות שידורה של "חברים" חיה חיים אמיתיים ומרגשים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, במנצ'סטר, בסדרת המופת "רגליים קרות". לא סתם, כנראה, הדמות האהובה עלי ב"חברים" הייתה דווקא אמילי (הלן בקסנדייל), חברתו/ארוסתו/אשתו לרגע של רוס - שב"רגליים קרות" נקראה דווקא רייצ'ל. בכלל לא הייתי אמור לאהוב את "חברים". תוכנית שככל שהצליחה והתבגרה יותר ויותר ניסתה להעיז פחות ופחות, חס וחלילה לא להרגיז או להיות בוטה. בסך-הכל שש דמויות חביבות שחיות חיים בלי פינות חדות, קוצים בנפש או שריטות בראש.

אבל אני אוהב את "חברים". וגם אחרי מאות שעות של צפייה בה, לא מצליח להסביר לעצמי למה. אולי בעצם כי היא, אחרי ולפני הכל, המנוחה המושלמת מהחיים האלה.

• יעל געתון

לגור בדירה מדהימה בלב מנהטן ולחיות רק אהבות ופרידות. להיות שף, מסז'יסטית או שחקן. לפתור כל קונפליקט בדיאלוג קצר שבסופו בדיחה, ולנהל קומונה בורגנית של יופי ורזון. חיים של 22 דקות, שתי הפסקות פרסומות ואיפור קבוע.

אבל בארץ הם היו נראים אחרת: רייצ'ל הייתה מרוויחה את לחמה כמוכרת במשביר. אם חד הורית וחסרת השכלה, שברחה מההזדמנות לחיי רווחה בצד רופא שיניים ומסתפקת במחלקת ההלבשה התחתונה ובזיכרונות מימיה כפקידה פלוגתית בסיירת. את רוס היא פוגשת רק בחופשות המולדת שלו. בריחת המוחות תפסה גם אותו, והוא יצא לחקור דינוזאורים בניכר.

מוניקה מתחילה את דרכה כמלצרית ומתקדמת בהדרגה בסולם הדרגות עד שהיא מתמנה למנהלת משמרת באחד מסניפי ארומה. בגיל 35 היא מבינה שלהיות שף בלי מסעדה על שמך זה לא סקסי, ועוברת לצפון. היא פותחת שם חנות למכירת כלי חרס ומחלקת לכל קונה עוגיות מאפה ידיה. בינתיים, מתקבל ג'ואי לבית צבי, מגלם קוליסות במשך שנתיים ונושר בשנה השלישית. את הזמן הוא מעביר בגעגועים לשירות הקרבי, עד שנמאס לו לגור אצל ההורים והוא חוזר לשרת בצה"ל כנגד.

לפיבי יש הופעה קבועה בלבונטין 7 והיא מאמינה שפלייליסט זו קונספירציה של בוגרי רימון וגל"צ. בזמן הזה היא מתפרנסת ממכירת ספרים יד שנייה, ואת זמנה הפנוי מבלה בהפגנות נגד הגדר. הסדרה עצמה הייתה מצטלמת בביתו של צ'נדלר, שהיה ממשיך לעבוד בהייטק גם לאחר פיצוץ הבועה. מישהו הרי צריך לממן את כוסות הקפה של השישייה.

לשידורים החוזרים של קבוצת החברים ממנהטן של שנות ה-90 יהיה רייטינג גם בעשור הבא. אחרי הכל, הם לא שירתו בצבא, הם לא מתעסקים בפוליטיקה ויש להם המון זמן להיות בני עשרה.

• אסף שלונסקי

האמת, סתם סדרה. איך אומרים הערסים - לא בשביל משהו. כסיטקום על צעירים בניו-יורק - עם כל הכבוד - "סיינפלד" סוגר את הסיפור; ואם בכל זאת מתאמצים, אז גם קארי בראדשו וחברותיה תרמו יותר לשיח התרבותי של צעירים רווקים באזור גיל ה-30.

אז נכון, הדמויות מאופיינות היטב, הדיאלוגים משעשעים וקל להזדהות עם הגיבורים. אבל "חברים", עם כל הרעש, תמיד תיחשב לסקנד בסט. אתה לא תצטט אותם, לא תדמיין שאתה בנעליהם בשעת לילה מאוחרת, ואפילו לא תפנטז על אחת הבחורות שם. קשה להיכנס לעולם מדומה כשהגיבורים מרגישים כל כך קרובים.

וזה הסיפור בעצם. הם לא הכי יפים, לא הכי מצחיקים, לא עשירים מדי ואינם ניחנים בשום תכונה חריגה, בטח ביחס למה שמייצרים בארץ הקפיטליזם. "חברים" לא מצליחה לרגש בשום צורה, שהרי איך תתרגש מאנשים שמחר בצהריים אתם יושב איתם לקפה מתחת לבית? אז כמו שאמרנו, סתם סדרה. לבטח לא אקנה את המארז שיצא השבוע. באמת שאין סיבה. כבר ראיתי את הכל.

• אבנר שביט

מפיקי מהדורת האספנים הזו אולי היו צריכים להמתין איתה עוד קצת: ייתכן שבקרוב תהיה חגיגה גדולה יותר מאשר 15 שנה לעלייתה של "חברים" לאוויר. אומנם כל אחד אומר כרגע משהו אחר, אבל אפשר להעריך כי הגלגול הקולנועי של הסדרה ייצא לדרך בעת הקרובה, וזאת משלוש סיבות: ראשית, קשה לעמוד בפיתוי לשחזר את ההצלחה של "סקס והעיר הגדולה", התקדים שהוכיח כי מה שהיה להיט טלוויזיוני בסוף שנות ה-90 יכול להיות להיט קולנועי עשור לאחר מכן; שנית, הקריירות הקולנועיות של ששת השחקנים מדשדשות, ואפילו ג'ניפר אניסטון, שבאופן יחסי היא המשגשגת מכולם, זקוקה כרגע לגלגל הצלה; וחשוב מכל - לא קיימת משטמה מיוחדת בין ששת החברים לשעבר, מהסוג שמונעת את האיחודים של הסמיתס והסטון רוזס. בסופו של דבר, "חברים: הסרט" ייטיב עם כל המעורבים בו, ועל כך אין מחלוקת.

השאלה היא אם הסרט יעשה טוב גם למעריצים הנאמנים של הסדרה, ועל פניו נראה כי התשובה שלילית: בגלל החשדנות הרגילה מהאופורטוניזם ההוליוודי, סביר להניח שרוב הקהל הפוטנציאלי היה מצביע נגד הפרויקט. אבל האמת היא שבמהותה "חברים" היא דווקא הבסיס האידיאלי למוצר קולנועי אמריקני. לא היה לסדרה את הברק החתרני והחצוף של "סיינפלד" ושל "סקס והעיר", וזה בדיוק היה היתרון שלה: היא הייתה בידור נטו, תמצית המקצוענות של עולם הבידור האמריקני, שמסוגל לשאוב אותנו טוטלית למסך במשך זמן ולהשכיח מאיתנו את דאגותינו. ואם יוצרי "חברים" השכילו לעשות זאת ב-236 מנות מזוקקות של כ-22 דקות, אין סיבה שהם לא יצליחו לעשות את זה במכה אחת של שעה וחצי.

• יערה יעקב

בשנות ה-80 למדתי לראשונה מהי מלחמה אמיתית. קראו לה עפרה, ואני אהבתי אותה כמו חולה איידס שאוהב סקס. אחד שיודע שלעשות אהבה בשיתוף איברים מלא זה עניין בלתי אפשרי, אבל עדיין מסתכל בגלויות החתומות שלה ולוחש: "עפרה, תהי קוקטייל התרופות שלי". יש כאלה שלא כל כך אהבו את הקשר שלי עם עפרה. הם העדיפו להעריץ את ירדנה. הם היו קוראים לי בשמות מעליבים, ובניגוד לכל כללי המוסר המקובלים במלחמות, לא חששו לערב הורים.

בשנות ה-90 החכמתי וגיליתי את הצד המצחיק יותר של המלחמה: "חברים" נגד "סיינפלד". "סיינפלד" נולדה בסוף שנות ה-80, ו"חברים" עלתה לאוויר כמה שנים לאחר מכן. ובכל זאת, עברו כמה שנים עד ש"סיינפלד" תפסה תאוצה והגיעה לשיאה.

כפי שקורה לכל נערה סתמית המעוניינת להישאר בקשר נורמלי עם שאר בני גילה, גם אני נדרשתי להכריע מה מצחיק יותר. הצבתי לעצמי מדד הגיוני לעניין: כמה משפטים אני זוכרת מכל סדרה? התגלה לי שמ"סיינפלד" אני זוכרת עשרות: למשל, שבניומן יש פחות ממה שנראה לעין, ושאיילין לא עשתה "ידה ידה" על החלק הכי חשוב בסיפור אלא הזכירה בכוונה את מרק הסרטנים ולא את הסקס. אבל מ"חברים" אני בעיקר זוכרת שהם שותים הרבה קפה ושמוניקה הייתה פעם שמנה. כשהתבקשתי לכתוב על הסדרה קיבלתי את הקומוניקט שיצא לכבוד מהדורת האספנים הזו, והיה כתוב בו כי "רייצ'ל, מוניקה, פיבי, ג'ואי, צ'נדלר ורוס תמיד היו שם עבור חבריהם. כעת הם כאן עבורכם". אבל אני לא רוצה שהם יהיו כאן עבורי. אני לא רוצה לשבת מול הטלוויזיה ולראות בפעם ה-100 איך מתפספס סיפור אהבתם של רייצ'ל ורוס. כן הייתם בהפסקה, לא הייתם בהפסקה, למי אכפת? עפרה מתה, ואני מעדיפה ללכת לשתות קוקטייל ולדבר על זה עם חברים שלי.