המדינה תשלם הפרשי הצמדה ל-3,753 מגדלי פירות והדרים, אשר קיבלו פיצוי על נזקי טבע שאירעו בחורף 1992. הפיצויים שולמו ארבע שנים מאוחר יותר, בערכי 1992. כעת (11.5.11)קובע בית המשפט העליון, כי יש להשלים את הפרשי ההצמדה בגין אותן ארבע שנים.

ההליכים נמשכו כמעט שני עשורים: ארבע שנים כאמור עד לתשלום הפיצויים, שלוש שנים עד לדחיית דרישת החקלאים להפרשי הצמדה בידי ועדת הערר, שנתיים עד לדחיית ערעורם בבית המשפט המחוזי בתל אביב - ועוד לא פחות מעשר שנים עד למתן ההחלטה בערעורם בבית המשפט העליון. את פסק הדין כתבה השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, ואין בו כל הסבר מדוע נדרש זמן ארוך כל כך להכריע בסוגייה.

החקלאים טענו, כי הם אמורים לקבל פיצוי ריאלי על נזקיהם, וכי מניעת ההצמדה פוגעת בתכלית יסודית זו של הפיצוי. הם גם ביקשו להסתמך על פסק דין משנת 1994 (פס"ד שתיל), בו נקבע לגבי חקלאי בודד ספציפי, כי הוא זכאי להפרשי הצמדה.

לדברי פרוקצ'יה, להכרעה בתיק זה יש חשיבות גם למקרים עתידיים של תשלום פיצויים בגין נזקי טבע. לאחר דיון תיאורטי ארוך בשאלות של הצמדה למדד, פירוש חוקים על-פי תכליתם וניתוח החוק לפיצוי על נזקי טבע, קובעת פרוקצ'יה:

"נראה כי המחוקק ביקש להבטיח כי אותו פיצוי חלקי שהחקלאי זכאי לו מכוח החוק ישולם לו על-פי ערכו הריאלי האמיתי ולא בערך בלתי-ריאלי שנשחק עקב האינפלציה. עניין זה נלמד מתכליתו של החוק שנועדה לסייע לחקלאי לשקם את משקו ולחזור לפעילות יצרנית. תכלית זו נועדה להגשים הן את טובת החקלאי, הן את טובת הענף כולו, והן את האינטרס הציבורי הכללי בקיומו של מגזר חקלאי יציב ויצרני בין כלל מרכיבי המשק הכלכלי בישראל.

"...אמנם, המחוקק לא התכוון להעניק לחקלאי הניזוק פיצוי מלא על כל נזקיו באופן שיחזירו למצבו הקודם בטרם ארע הנזק. עם זאת, משקבע המחוקק כי עומדת לחקלאי זכות פיצוי חלקי על נזקים מסוימים שנגרמו לו, יש להניח, בהעדר אמירה לסתור, כי כוונתו הייתה כי פיצוי זה ישולם בערכים ריאליים ולא בערכים שנשחקו עקב תהליכים אינפלציוניים כאלה ואחרים".

לבסוף מעירה פרוקצ'יה: "קשה להימנע מלהוסיף, כי תמוה הדבר מדוע המדינה, כרשות ציבורית, לא פעלה בהתאם לקביעה העקרונית שנקבעה על-ידי בית המשפט בפרשת שתיל, ולא שערכה את תשלומי הפיצויים לחקלאים גם בלא להיזקק כלל להליכי הערר, ולהליכים ארוכים בבתי המשפט. חובת המדינה לנהוג כך אינה כתובה עלי חוק, אך היא חקוקה במערכת הנורמות הבלתי-כתובות הקובעות את אורח התנהלותה של הרשות הציבורית. עוצמתן של נורמות אלה אינה נופלת מעוצמתה של חובה מן החוק".