בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה (יום ב', 18.6.12) להעמיד לדין שני רואי חשבון בגין מסירת מידע לא נכון לפקיד השומה על אודות לקוחותיהם, וזאת למרות שהלקוחות עצמם לא הועמדו לדין. החלטתו של המחוזי נוגעת רק ל
אישום אחד מבין השלושה שיוחסו לרואי החשבון, בעוד בנוגע לשני האחרים אושרה החלטת בית משפט השלום לזכותם מחמת אכיפה בררנית - אם כי מנימוקים אחרים.
מוטי גרינוולד ואלי אבוגני הם רואי חשבון במשרד ארנסט אנד יאנג ישראל (קוסט-פורר-גבאי-קסירר), המשרד הגדול במדינה. בסוף שנות ה-90 הם היו רואי החשבון של חברת פיקסל, אשר נמכרה לחברת Take-Two. לבקשת בעלי החברה, רמי וייץ וגיא פורן, יצרו רואי החשבון מבנה מורכב שמטרתו הייתה לצמצם למינימום את חיובם במס בגין המכירה. רשות המיסים טענה שמדובר במבנה בלתי חוקי והעמידה לדין את גריוולד ואבוגני. שני האישומים הראשונים התייחסו להיעדר דיווח על המבנה האמיתי של העסקה, והשלישי התייחס לתשובות שנתנו השניים לפקיד השומה לאחר הגשת דוחותיהם האישיים של וייץ ופורן.
השופטת שמה עצמה בנעלי התביעה שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
דניאלה שריזלי, קיבלה את טענת ההגנה מן הצדק של גרינוולד ופורן, בשל אי-העמדתם לדין של וייץ ופורן, וביטלה את כתב האישום נגד השניים (תחילה את שני האישומים הראשונים ולאחר מכן את השלישי). המדינה ערערה על ההחלטה, ובמקביל הודתה שטעתה בהחלטתה בנוגע לווייץ ופורן, אם כי לאחר שימוע שנערך להם הוחלט שוב שלא להעמידם לדין בשל חלוף הזמן ולנוכח ההחלטה המקורית עליה הסתמכו.
נשיאת בית המשפט המחוזי, דבורה ברלינר, דחתה את ערעור המדינה בנוגע לשני האישומים הראשונים וקיבלה - למעשה בהסכמת ההגנה - את הערעור בנוגע לאישום השלישי, אותו החזירה לדיון בפני בית משפט השלום. עם זאת, ברלינר מותחת ביקורת חריפה על החלטתה של שריזלי, וקובעת שיש לקבל את התוצאה אך לא את ההנמקה.
לדברי ברלינר, שריזלי שמה למעשה את עצמה בנעלי התביעה ובחנה במקומה האם היו די ראיות להעמדתם לדין של וייץ ופורן, ולאחר שהגיעה למסקנה חיובית - קבעה שאי-העמדתם לדין הייתה אכיפה בררנית. שריזלי גם טענה, כי המדינה הייתה צריכה להותיר את ההכרעה בידי בית המשפט, ולא לקבוע בעצמה שאין די ראיות להעמיד לדין את הנישומים.
ברלינר אומרת, כי חובתה של התביעה לבחון הן ראיות מרשיעות והן ראיות מזכות, ולהעריך מראש את סיכויי ההרשעה. העובדה שהמדינה התרשמה שהנישומים פעלו
בתום לב, מבלי להביא את הסוגייה להכרעת בית המשפט, "היא תקינה, ראויה ומתחייבת". עוד מעירה ברלינר, כי "הפכה בפסיקה ובספרות" ולא מצאה כל זכר לעמדתה של שריזלי, לפיה יש לקבוע חזקה שהנישום יודע מה שלא נכתב בדוח שהוגש בידי מייצגו. "הפסיקה העקבית קבעה בדיוק ההיפך", היא מציינת.
ההחלטה המאוחרת - שוב אכיפה בררנית עם זאת, מסקנתו המעשית של המחוזי זהה כאמור לזו של השלום, וזאת בשל ההתפתחויות המאוחרות יותר. ברלינר דוחה את עמדת המדינה, לפיה יש להתעלם מהתפתחויות אלו - ההודאה בטעות וההימנעות החוזרת מהעמדתם לדין של הנישומים - ולפסוק רק ביחס לעובדות שהיו בפני בית משפט השלום. היא קובעת, כי אינה יכולה להשלים עם ההחלטה החוזרת שלא להעמידם לדין: "המסקנה המתבקשת היא, כי באיזון בין האינטרס הציבורי לבין טענת הנישומים בדבר
הבטחה שלטונית [שלא יועמדו לדין] - ידו של האינטרס הציבורי על העליונה". הפרקטיקה המקובלת היא, מוסיפה ברלינר, כי כאשר מתגלות עובדות חדשות - מוגשים מחדש כתבי אישום או מתוקנים כתבי אישום קיימים. במצב הנוכחי, שוב נוצרה אכיפה בררנית ושוב יש בה כדי לבטל את האישומים נגד גרינוולד ואבוגני.
עוד אומרת ברלינר, כי לרואי החשבון אחריות כלפי לקוחותיהם, כלפי רשות המיסים וכלפי הציבור כולו בגביית מס אמת. ועדיין, היא מדגישה, בנקודת המוצא נמצא הנישום: "היותם של רואי חשבון 'שומרי סף' מצדיק, לטעמנו, העמדתם לדין במקביל להטלת האחריות הפלילית על הנישומים בשל מחדליהם הפליליים, ולא כתחליף לכך". לדברי ברלינר, הבחנה "ערכית" המטילה על רואה החשבון אחריות יתר בהשוואה ללקוחותיו, "אינה יכולה לשאת על שכמה כנימוק בלעדי את ההבחנה".
