חוק הירושה גובר על איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון במקרה של סתירה ביניהם. כך עולה מהחלטתו של שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל, המדגיש (יום ג', 3.7.12) את הצורך לשמור על ההבדלים בין שני החוקים.
הנדל אומר, כי חוק יחסי ממון קובע מה מכיל העיזבון, ואילו חוק הירושה קובע כיצד לחלק את העיזבון. "את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם. המטרות והתכליות של שני החוקים אינן חופפות אלו את אלו. כמובן, עניינם של שני החוקים הוא עשיית צדק בחלוקת נכסים. אולם בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני הזוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש", הוא מוסיף.
הנדל מסביר, כי הסכם ממון דן ביחסים בין בני הזוג בהיותם בחיים, בעוד צוואה מתמקדת במוריש ובגורל רכושו לאחר מותו. הוא מזכיר, כי החוק הישראלי נותן עדיפות לקיום רצונו של המוריש, ואף מבטל את תוקפו של הסכם לפיו מוותר אחד מבני הזוג על זכויותיו לפי חוק הירושה לטובת בן הזוג האחר. אם ייטען שחוק יחסי ממון גובר משום שהוא נחקק לאחר חוק הירושה - מוסיף הנדל - הרי שהעובדה שחוק הירושה לא החריג מתחולתו את חוק יחסי ממון, כפי שעשה ביחס לחוקים אחרים, מוכיחה שאין תוקף לטענה זו.
"יש לשמור על ההבדלים בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה. כאמור, הסכם בגדרו של הראשון משקף את חופש החוזים של בני זוג, ואילו האחרון מתמקד באוטונומיה של היחיד - הוא לבדו ללא שותפים. אולם, אין להכחיש שהמציאות בשטח עשויה לעורר קשיים משלה. לא ניתן לדעת האם תמיד זוג מודע לאבחנות האמורות. אם כך המצב, ייתכן שהתוצאה הנובעת מהמבנה המיוחד לא בהכרח תשקף את כוונת הצדדים כזוג או כיחידים. הפתרון לכך יבוא בדמות הגברת מודעות בני הזוג להבחנה בין החוקים ולהכרה במסגרות הדין, ולו ברמה הכללית", מוסיף הנדל.
הנדל דחה בקשת רשות ערעור בסכסוך בין ילדיו של מנוח לבין אשתו השנייה, איתה התחתן בנישואין אזרחיים ועימה ערך הסכם ממון שאין לו תוקף חוקי, בנוגע לזכויות בדירתו של המנוח באשקלון. הנדל קיבל את דעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפיה הדירה שייכת כולה לעיזבון ולאלמנה אין בה זכויות.
