נמשכת מגמת הטלת הוצאות משמעותיות בפסיקתו של בית המשפט העליון, המגיעות לרבבות שקלים - גם כאשר למעשה לא מתקיים דיון של ממש, וזאת משום שהוצאות הצד השני נגזרות בעיקר מן ההכנה לדיון ולא ממנו עצמו. המגמה באה לידי ביטוי בשני פסקי דין שניתנו אתמול (15.2.22).

היהלומן ערן גיגי ערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לדחות את בקשתו לבטל הסכם פשרה עם חברת היהלומים לנפילד, במסגרתו הסכים לשלם לה 570,000 דולר. גיגי טען שייצוגו היה לקוי ושעורכת דין למעשה כפתה עליו את הפשרה, אך המחוזי דחה את תביעתו וחייב אותו בהוצאות של 65,000 שקל - בין היתר בשל הלשון הבוטה בה נוסחו טענותיו.

השופטים דוד מינץ, אלכס שטיין ושאול שוחט דחו את ערעורו בהחלטה קצרצרה: "פסק הדין מושא התובענה לביטולו, ניתן לפי הכרעת בית המשפט המחוזי - לאחר שהשתכנע באופן בלתי אמצעי מגרסתם של העדים שהעידו לפניו - בהסכמתו המלאה והבנתו הבלתי מסויגת של מערער 2 [גיגי], בשמו ובשם מערערת 1 [החברה שבבעלותו] את הסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי לא השתכנע מטענת האילוץ שבפי המערערים ואף לא השתכנע כי באת-כוחם של המערערים דאז פעלה בניגוד עניינים או השפיעה לרעה או 'לחצה' על מערער 2". הערעור נדחה בלא לבקש את תגובתה של לנפילד וגיגי חויב בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל.

אהוד לזר הגיש בשנת 2020 לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה בנוגע לבית משותף בנתניה, אך היא נדחתה לאחר שנקבע שעילת התביעה נוצרה 34 שנים קודם לכן - וברור שהתביעה התיישנה. שוחט (בהסכמת שטיין והשופט יצחק עמית) דחה את ערעורו של לזר, בקובעו שאין עילה להתערבות בממצאיו העובדתיים ובמסקנתו המשפטית של המחוזי. למעלה מן הצורך, כלשונו, הוסיף שוחט פסקה אחת המסבירה מדוע המחוזי צדק בנוגע לחוק ההתיישנות. לזר חויב בתשלום הוצאות בסך 12,000 שקל, לאחר שבמחוזי חויב בתשלום 25,000 שקל.