"עיון במקורות המשפט העברי מלמד על תמרורי האזהרה הבוהקים שחכמי המשפט העברי הציבו מול מגמות הדומות לאלה שמובילה יוזמת לוין-רוטמן לשינוי מערכת המשפט בישראל". כך סבורים פרופ' בני פורת וד"ר חגי שלזינגר, במאמר המנתח מנקודת מבט יהודית-הלכתית את הרפורמה שמובילים השר
יריב לוין וח"כ
שמחה רוטמן.
פורת הוא ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון לדמוקרטיה, ושלזינגר הוא פוסט-דוקטורנט במרכז ספרא לאתיקה באוניברסיטת תל אביב. השניים פרסמו את עיקרי מחקרם בעלון בתי הכנסת "שבתון" שהופץ בסוף השבוע שעבר (2.6.23). הם מציינים שלוין ורוטמן אינם נשענים על מקורות ההלכה, ולא במפתיע: הרפורמה לקוחה מהשקפת עולם ניאו-שמרנית ברוח המפלגה הרפובליקנית, ולא מכתבי הרמב"ם או ר' יוסף קארו (מחבר השולחן-ערוך).
"השאיפה להעניק כוח בלתי מוגבל ובלתי מרוסן לרוב הקואליציוני סוטה מעקרונות יסוד שהתפתחו בעולמה של מורשת המשפט היהודית, בעיקר בנוגע לאיזונים והגבלות על סמכותה של הקהילה לחוקק את חוקיה. כמדינה יהודית, ולא רק כמדינה דמוקרטית, יוזמה זו אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד במסורת היהודית עצמה", טוענים פורת ושלזינגר, המשווים את הרפורמה למסגרת ההלכתית של פעילות הקהילות היהודיות.
מסקנתם של פורת ושלזינגר היא, שהפוסקים הכירו בחשיבות של הפעלת ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטותיה של הנהגת הקהילה, כדי לוודא שהיא פועלת כדין ואינה מנצלת לרעה את הכוח שהופקד בידיה. הם עשו זאת באמצעות קביעת הלכות מפורטות בשלוש סוגיות מרכזיות, המשיקות להצעות הרפורמה: קבלת אישור הרבנים לפני התקנת תקנות, ביטול תקנות בידי בית הדין ומעורבותם של מנהיגי הקהילה בבחירת הדיינים.
בנושא בחירת הדיינים מראים פורת ושלזינגר, כי נדרשה הסכמה פה אחד של כל נציגי הקהילה, או שנקבע שהם ייבחרו מתוך מאגר מצומצם של מועמדים. ככלל, הפוסקים הסתייגו מכך שהציבור יבחר את דייניו בשל החשש מפוליטיזציה של הבחירה. בשנות ה-1950 קבע הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחשובי הפוסקים בשני הדורות הקודמים, כי אסור להפקיד את מינוי השופטים בידי נציגי הציבור בלבד.
היוזמה לצמצום דרסטי של הביקורת השיפוטית על החקיקה "עומדת בסתירה עם עקרונות יסוד המצטיירים ממקורות רבים במשפט העברי", כותבים פורת ושלזינגר. הפוסקים אומנם העניקו למנהיגי הציבור סמכות להתקין תקנות, אך ראו כמובן מאליו שהללו כפופים לעקרונות היושר והצדק. "לשם כך הופעלה מערכת של ביקורת שיפוטית, שהגיעה עד כדי ביטול תקנות שנגדו את עקרונות היושר והצדק כפי שהגדירום פוסקי ההלכה". כך למשל ניתן היה לבטל תקנות המאפשרות לרבים לגזול את היחיד, או אם התקנות הורסות את הגדרים הקהילתיים. ההלכה גם קבעה, שפסילת תקנות היא סופית ולא ניתן לשוב ולהתקין אותן (בנוסח פסקת ההתגברות).
לגבי סמכות היועצים המשפטיים אומרים פורת ושלזינגר, כי כדי למנוע מצב בו התקנות הקהילתיות יעמדו בניגוד לדין או בניגוד לטובת הכלל - הפוסקים "קבעו שתוקפם של תקנות מנהיגי הקהל יהיה מותנה בכך שהן יקבלו אישור מוקדם מגורם משפטי... המשפט העברי הדגיש, כי חייב להיות גורם המלווה את מנהיגות הקהילה ובוחן מראש את חוקיות תקנותיה".
פורת ושלזינגר מציעים מספר חלופות ישראליות לביקורת המוקדמת של הרבנים בקהילות הגולה. הם טוענים, כי הרפורמה בנושא סמכותם של היועצים המשפטיים "פועלת בכיוון הפוך לעקרונות שהתוו חכמי המשפט העברי. היא מאפשרת לממשלה לפעול כרצונה, תוך שהיא מבטלת את מנגנוני הבקרה הפנימיים - נטייה שפוסקי ההלכה לדורותיהם כה חששו מפניה ופעלו לסיכולה".
