הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת אמורה לתקן עיוות בחוק ולעשות צדק עם אזרחים נאשמים, בטרם יכלו זמנם (וממונם) על הגנה משפטית ארוכה ומיותרת.
חוק סדר הדין הפלילי מאפשר לכל נאשם לטעון, מייד לכשסיימה התביעה להביא את ראיותיה, כי גם אם כל ראיות התביעה יוכחו כנכונות - הרי שאי אפשר יהיה להרשיעו לפיהן ולכן יש לזכותו לאלתר.
למי שאינם מכירים את הסעיף (158), נסביר את הרציונל:
יתכן שפקח של העיריה ירשום דוח לאדם שעשן סיגריה בגן ציבורי בשעות העבודה. לכשיתחיל המשפט - יכול הנאשם לקום ולטעון כי הוא פטור מלהשיב לאשמה, מאחר וגם על-פי ראיות התביעה עצמה (הטוענת שעישן בגן הציבורי), אי אפשר יהיה להרשיעו בהפרת החוק האוסר על עישון במקומות עבודה.
במקרה כזה יכול ביהמ"ש, לאחר שבחן את ראיות התביעה (בהניחו שכל הראיות נכונות לכאורה) לזכות את הנאשם ולקבוע שאינו חייב לטרוח ולהתגונן מפני האשמה. זה מה שנקרא No case to answer .
זיכוי בולט כזה היה זיכויו המפורסם של אביגדור קהלני, שם קבע השופט שגם אם כל טענות וראיות התביעה תוכחנה לבסוף כנכונות - הרי שמעשיו של קהלני אינם מגלים כל עבירה ולכן חבל לבזבז את זמנו של ביהמ"ש ושל הנאשם (וכאן הוסיף השופט מה שהוסיף על "בלון האויר הנפוח" של הפרקליטות).
על זיכוי שכזה רשאית התביעה לערער. ובצדק: זוהי "הכרעת דין" ככל הכרעה שיפוטית ולכן קיימת בדין זכות ערעור עליה. כך היה גם במקרה של קהלני. הפרקליטות ערערה, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור (וקהלני צריך עכשיו להתגונן מפני כתב האישום).
אך מה קורה אם ביהמ"ש דוחה את טענת הנאשם? מה קורה כאשר השופט לא מקבל את טענת הנאשם ל-no case to answer?
במקרה שכזה מסתבר שאין לנאשם זכות לערער על הכרעת הדין - והוא צריך להתגונן, לחקור את עדי התביעה, להביא עדים מטעמו ולנהל משפט ארוך להגנתו. בסופו של דבר, יתכן בהחלט כי יזוכה בדיוק מאותן סיבות להן טען מלכתחילה (שאין בראיות התביעה כל הוכחה שעבר עבירה כלשהי), ואם יורשע - רק אז הוא רשאי לערער (ורק בתום המשפט) - ואז יתכן שערעורו יתקבל בדיוק מאותם נימוקים להם טען בהתחלה.
זהו מצב של חוסר הגיון וחוסר שיוויון: כאשר התביעה מפסידה בהליך המשפטי כי נפסק ש"אין עבירה במעשה הנטען" - אז היא יכולה ורשאית לערער מייד על החלטת השופט. אבל כאשר הנאשם מפסיד בהליך כזה - הנאשם אינו יכול לערער והוא נאלץ לנהל תחילה משפט ארוך על כל דיקדוקיו - שרק בסופו יוכל לערער על החלטה זו של השופט.
זהו דבר מקומם: הרי אם צדק הנאשם מלכתחילה - ברור שנגרם לו עוול בעצם ניהול המשפט המיותר. מדוע לא ניתנת לו זכות לערער מייד על "הכרעת הדין" של השופט ומדוע נאלץ הנאשם לנהל תחילה משפט מיותר (ולפעמים גם להתמוטט כלכלית בגינו) בטרם תבחן טענתו זו בערכאת הערעור?
כנגד אי הצדק הזה וקיפוח זכויות הנאשמים הונחה על שולחן הכנסת הצעתו של ח"כ מיכאל קליינר המציעה תיקון לחוק ("תיקון סעיף 158") ומאפשרת לנאשם לערער על החלטת שופט אם לא קיבל את טענת ה- no case to answer. ההגיון של ההצעה ברור, והוא מעניק לנאשם את אותה זכות שיש לתובע: לערער על החלטת שופט. כיום יש רק לתביעה זכות כזו.
יש מקום לקוות כי הכנסת תקבל ותאמץ הצעה זו (שהפרקליטות ודאי תתנגד לה, כהרגלה). יהיה בתיקון הזה צעד נוסף בתהליך החקיקה הנדרש בכדי להביא ליותר שיוויון בין האזרח לבין הפרקליטות בבתי המשפט. הוא גם יביא לחיסכון עתידי בזמנם של הנאשמים ושל בתי המשפט - המוצפים בכתבי אישום רבים שלעיתים אין בהם ולא כלום.
אך מעבר לכך: יש במעשה משום קרן אור. בשעה שרוב חברי הכנסת עסוקים בעיקר בפטפטת, בראיונות לתקשורת ובנאומים לציבור על "ביטחון", "נקם" ו"תגמול", - נעים לגלות שנמצא ח"כ (ודוקא מן הימין הקיצוני...) שהתפנה לטפל גם ב"עניינים שוליים ואיזוטריים" כמו זכויות האזרח הקטן בבית המשפט. "שאפו" קליינר, "שאפו". מסתבר שכשאתה מתפנה קצת מעיסוקיך המדיניים ומתייחס גם אלינו, תושבי המדינה שבתוך הקו הירוק, אתה בהחלט מפתיע לטובה...
