בג"צ פסק (ובצדק) כי ערוץ 7 לא יוכל להנות מהחוק היחודי והמוזר שבאמצעותו ניסתה הכנסת להעניק לו "הכשר". בכך המחיש בג"צ (בתקדים חשוב) את יכולתו לבטל אפילו חוק כנסת לקוי. נושא זה עוד ילמד ויצוטט רבות בפקולטות למשפטים. אבל בג"צ גם פגע בדרכו, אולי בלא כוונה, בזכות חשובה אחרת.
אקדים ואמר: ערוץ 7 הוא ערוץ פיראטי, בלתי חוקי. ככה הוא הוקם, ככה הוא פועל כל השנים, וכל היניסיונות לטעון כאילו יש או היתה אסמכתא חוקית לפעילותו הינם אחיזת עיניים.
זאת ועוד: במדינה בה כל מי שקיבל רישיון להפעיל תחנת רדיו איזורית כלשהי חוייב ומחוייב לשלם למדינה כסף בעבור זכיון זה, הרי מי שמפעיל תחנה ללא רישיון הוא מפר חוק פשוט, הוא "גנב" ערוצי אויר ותקשורת, והוא גם גוזל את כספם וזכויותיהם של מי שכן משלמים בעבור הרישיון.
לכן צדק בג"צ בפסיקתו המשפטית, וגם מתח ביקורת על הגורמים הפוליטיים בכנסת שניסו "לתפור" לערוץ 7 חוק פסול שיתן לו הכשר בדיעבד.
עד כאן - סוף בג"צ. ההכרעה המשפטית נתקבלה, ומומלץ - לכל מי שחרד לשלטון החוק ולקיום סדר ראוי במדינה - שלא לחשוב אפילו על הפרת פסק הדין.
אבל כאן עולה בעיה קשה: חופש הדיבור.
כי פסק הדין היבש של בית המשפט העליון (בשבתו כבג"צ על תשעה שופטיו) לא נגע כלל בשורש הבעיה הזו. זהו פסק דין מקצועי בכל הנוגע לשאלת חוקיות שידורי רדיו לפי התקנות, ופס"ד חשוב - בכל הנוגע לפגיעה בערוצים האחרים ובנוגע לחופש העיסוק, כללי התחרות במשק וכיוצ"ב (וכאמור - פס"ד משמעותי בכל הנוגע לביקורת הבג"צ על חוקי הכנסת). אבל אין בו שום התמודדות אמיתית ושום התייחסות רצינית לבעיית חופש הדיבור שישלל מציבור מוגדר ומזוהה בישראל. עצוב מזאת: אין בו שום אמפתיה לבעיה של הציבור הזה.
ערוץ 7 לא הוקם רק כיוזמה כלכלית. הוא לא "עסק" שחלים עליו רק מבחנים עסקיים, כפי שמצטייר לכאורה מפסק הדין. זהו ערוץ "אידיאולוגי" שהוקם מתוך צורך חברתי, פסיכולוגי (וסוציאלי?) של ציבור אזרחים שחשו, בצדק או שלא בצדק, שהם מנודים, מוקצים, נבעטים ומושפלים בתקשורת הישראלית.
אינני בא לשפוט אם ציבור זה אשם במצב אליו הגיע - או שהוא קורבן להלכי רוח ו"תקשורת עויינת" (כטענת דובריו), אבל אני יכול לקבוע - וספק אם רבים יחלקו עלי - כי ציבור המתנחלים הוא בהחלט ציבור בעל מאפיינים יחודיים: הוא מיעוט, הוא מבודד גיאגראפית, הוא מבודד חברתית, הוא מבודד תקשורתית.
ולציבור שהוא מיעוט, גם אם לא מקבלים את עמדתו, יש זכויות. לכן כל אלה בינינו שאמונים באמת על חופש הדיבור, חייבים לו את המינימום של הגינות תקשורתית: אנו חייבים לתת לו זכות לבטא את עצמו - ולתת לו את הכלים לכך.
דוקא מי שעתרו לבג"צ (ובצדק) נגד הניסיון לתת "הכשר" בלתי חוקי לערוץ הפיראטי הזה, דווקא הם מחוייבים לכך יותר מכולם. כי כל אלה, העותרים עצמם וגם עורכי דינם, נימנים על הלוחמים הידועים בישראל למען חופש הדיבור, חופש המידע וזכות הציבור לדעת. זה נכון לגבי חברי הכנסת אברהם פורז, יוסי שריד ואיתן כבל (העותרים), וזה נכון גם לגבי עורכי הדין גדעון קורן, דפנה הולץ, בועז ארד ועורכי דין אחרים שייצגו אותם.
ומאחר והם, העותרים עצמם ועורכי דינם, יכולים להציג ללא כל מאמץ בכל בית המשפט את כל הנימוקים היפים והנכונים המסבירים מדוע כל קבוצת אוכלוסיה זכאית לקבל ביטוי תקשורתי, ומאחר והם עצמם גם יכולים להעיד (מידיעה אישית) כי הציבור הנקרא בפיהם "מתנחלים-דתיים-ימנים" אינו נחשב לבן-בית חביב לא אצל אמנון אברמוביץ, לא אצל שלי יחמוביץ ולא בבית מערכת עיתון הארץ, הרי שהם - העותרים שזכו בעתירה - מחוייבים עכשו למצוא פתרון חוקי לקיומו של ערוץ 7. כי הוא ערוץ תקשורת חיוני.
הוא חיוני, לא רק כי יש בו אלטרנטיבה לערוצים הוותיקים הקיימים שלא מפורסמים בחיבתם לימין, ולא רק בגלל שהוא משדר אחרת מרשת ב' ברדיו או מערוץ 1 בטלוויזיה. הוא חיוני בעיקר בגלל הלקח של יצחק רבין.
כן. אותו רבין שקרא למתיישבי רמת הגולן "פרופלורים".
זה לא העלבון שהיה בביטוי, כי היו לרבין ביטויים חמורים מאלה (זוכרים את "הפודל"?). זה היה המסר שהועבר ממנו בביטוי הזה. המסר שאמר: "אני לא מקשיב לכם".
ולומר לאנשים שאני לא מקשיב לכם, ואח"כ גם למנוע מהם (ואפילו בפסק דין מנומק) מלהשמיע את הדברים שהם רוצים לומר, זה להביאם למצב מתסכל שעלול להובילם למסקנה שאולי אין להם ברירה, אלא לפעול בדרכים אחרות.
זה הלקח מהתבטאות רבין. ביטויי הניכור, הזלזול ושלילת זכות הביטוי שלו, שהובילו בזמנו להחמרת המתחים בחברה. הלקח הזה, כנראה, עוד לא נלמד.
רבים יקפצו עלי, אבל אין מה לעשות: הנימוק האמיתי לקיומו של חופש הדיבור לא נשען מעולם על הטענה שחופש הדיבור חיוני בשביל לשכנע (עובדה: אין כל חובה להקשיב). העיקרון של זכות חופש הדיבור מתבסס על ההבנה שיש לתת, גם לצד השני, גם לצד המובס, גם לצד המפסיד, את הזכות והיכולת לדבר ולבטא את עצמו.
כי זה מוריד לחצים, זה מאפשר ביטוי עצמי, זה שומר על השפיות הנפשית וזה יוצר תראפיה קבוצתית התורמת להתנהגות אחראית. אנשים זכאים לבטא את עצמם. מילולית - אם אפשר, אחרת - אם לא ניתן להם.
ולכן, בין אם הוא חשוב לחופש הדיעות ובין אם הוא משחרר לחץ וקיטור. בין אם הוא תחליף לערוצי השמאל ובין אם הוא סתם כלי ביטוי של אוכלוסיה מסויימת - אין ספק שערוץ 7 הוא כלי תקשורת חשוב וחיוני לחברה הישראלית.
ומי שיוביל עכשיו, בעקשות משפטית או בלהט פוליטי, לסגירתו של ערוץ זה, עלול להיות מי שיהיה הראשון שיכה על חטא, בבוא היום, בו נאלץ לקיים הידברות ציבורית-פומבית אמיתית עם ציבור המתנחלים - ולא נמצא אז כלי תקשורת דרכו ועימו נוכל לדבר איתם.
אז למרות שהוא לא חוקי - ולמרות שאינני נמנה על מאזיניו - אני חושש ממהלכים פזיזים שיובילו לסגירתו של ערוץ 7. אני רוצה בקיומו - כי אני תומך בזכותם של המתנחלים לבטא את עצמם, לומר את דברם וליצור לעצמם כלי ביטוי ותקשורת כאוות נפשם. ובגלל שהוא עדיין לא חוקי - ולא ראוי שיהיה כזה - אני מצפה מאותם ח"כים, אישי ציבור, אנשי תקשורת ומשפטנים שעקרונות חופש הביטוי יקרים להם, לתת יד עוזרת למציאת פתרון שיאפשר מעכשו לערוץ 7 קיום חוקי, הגון וראוי.
