חיי במאי וביוני 1967

מילואים. עברתי את הקורס בתקופה שהייתי חבר קבוצת עין-גדי. לימים שירתי בחטיבה 9 בתור חובש מחלקתי, כאשר עדיין שירתו בה חיילים ומפקדים בוגרי מבצע סיני 1956, ומפקד פלוגת המרגמות היה הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, בני מהרשק מגבעת השלושה. נקראתי לאימונים שנתיים ונתתי להם ביטוי ברומאן "לא לגיבורים המלחמה" (1971). למזלי כחובש לא היה עליי אף פעם לטפל במישהו בצורה רצינית. תקופת זמן לפני המלחמה הועברתי לחטיבה 10, וזו היתה פעם ראשונה שהתייצבתי במסגרתה. בשורה ראשונה שבישר לי דוד: "אל תדאג, אודי, אנחנו לא נהיה בקו הראשון. אנחנו פלוגת החובשים החטיבתית".

כשבועיים ויותר ישבנו בצריפין. התאמנו בפרישת התאג"ד, תחנת איסוף גדודית שהיא מעין בית-חולים שדה תחת אוהל הודי גדול. ערב אחד התבקשתי להרצות במועדון בפני כל החיילים על הספרות העברית, והדבר נטע יחס כבוד אליי במשך כל המלחמה. כאילו אני איזו סמכות מוסרית. אף כי המצחיק הוא שדוד בן-דודי דק הגוף, הפרדסן, נראה יותר סופר ואיש-רוח ממני, בעל הגוף המלא והפנים שאינם רוחניים כלל. לא פעם טעו והחליפו בינינו.

לפנות-ערב אחד הגיע יהורם גאון להופעה קצרה מעל מאולתרת על קומנדקאר. הטילו עליי לארח אותו בתוקף היותי סופר. בקושי דיבר איתי. נראה תשוש מהופעות קודמות, ובקושי שר את מִקבץ השירים שלו, ועזב. הוא שר יפה אבל אני לא סובל את דברי הקישור שלו בהופעותיו במשך כל השנים.

עוד לפני הגיוס נקבעה לי ולד"ר יוסף נדבה, שיחד עם אליעזר ליבנה חיבר את הספר המצויין "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", הופעה משותפת בבית יד לבנים בחולון. אינני זוכר מה היה בדיוק נושא ההרצאה. הבאתי עימי את מכתב ההזמנה, ובאותו יום אכן קיבלתי חצי יום חופש, ונסעתי מיד לתל אביב. על אותם ימים סיפרתי ב"אומץ, סיפורו של משה דיין" (1997). וכדי לשמור על יושרי ואמינותי כסופר, הבאתי גם את התייחסויותיי שלי לדיין במשך השנים:

לפנות-ערב, ב-26 במאי, משדר אשכול נאום לאומה ב"קול ישראל" שבו הוא אמור להסביר לעם את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר יש ל"נאום הגמגום" של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר אמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חרום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.

אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני קופץ לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח בעיר, אני כותב ושולח מכתב חריף למערכת הארץ, שמתפרסם לאחר כיומיים. אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות לפתור את המשבר בדרכי שלום.

עד כאן בספר. ד"ר נדבה ואני חיכינו עד בוש בכניסה ל"יד לבנים" בחולון אך איש לא בא להרצאה, וחזרתי לצריפין. גברת שטיינברג, בעלת-הדירה, נסעה לצרפת עם תחילת המתיחות. די היה לה בכך שניצלה מהגרמנים.
מתיק קטעי העיתונות של שנת 1967 שלפתי את המכתב למערכת הארץ, שנדפס ביום חמישי, 1.6.1967, כ"ב אייר תשכ"ז, וזו לשונו:

לא "בני אלים"
המאמר הראשי של הארץ מיום 23.5 המבקש את החלפת ראש הממשלה בשעת חירום זו אינו משרת את טובת המדינה. מיבחנה של המדינה בשעה זו אינו בהסתמכות אינפאנטילית על דמויות מיתולוגיות ובהחזרת מנהיגים וגנראלים לשעבר, אלא ביכולתה לקיים את עצמה וביטחונה מתוך בגרות מלאה גם כאשר העומדים בראשה אינם "בני-אלים" אשר כביכול לא שגו מעולם.
אהוד בן עזר, תל אביב

ואני ממשיך ומתאר את אותם ימים בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין (1997):
חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא"י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ"י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא"י. כאשר פרש יחד עם פרס ודיין איבדה מפא"י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני בשנת 1956. כחיזוק, הברית שכרתו אשכול וחבריו עם "אחדות העבודה" הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת 1948. כדי לחסום את משה מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.

ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופזיציה הגדולה ביותר, גח"ל, גוש חרות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה"סזון" ואלטלנה, לבן-גוריון בן השמונים ואחת.

התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר יותר מדי לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה תקופה לא ארוכה לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון, שר הביטחון, ושרת, ראש הממשלה. הביקורת הארסית ששופך בשנים האחרונות בן-גוריון מעל במת הכנסת ובעיתונות על אשכול כראש-הממשלה ועל הנהגת מפא"י - רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל ורפ"י.

ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שנופלת ההכרעה בממשלת אשכול למנות את משה לשר-הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל (הנכד): "דרושים היו שמונים אלף חיילים מצריים בסיני כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!"

את ההודעה הראשונה של דובר צה"ל על פרוץ המלחמה אני שומע בבוקר בטרנזיסטור של חבר-ליחידה, בחורשה ליד בית-נאבללה, שם התמקמנו ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה, רגעים אחדים לאחר שהרוקח הצבאי (דודו פישביין, בעלה באותה תקופה של העיתונאית יעל פישביין. לאביו היה שנים רבות בית-מרקחת בפתח-תקווה) של פלוגת הפח"ח שלנו מופיע בין העצים וקורא בקול רם שהמלחמה התחילה.

מיד אנחנו מפסיקים את התירגול היומי של הקמת אוהל הודי גדול למרפאת-השדה, ועולים על המשאיות העמוסות בציוד המרפאה ומשתלבים, יחד עם האמבולנסים הצבאיים שלנו, בשיירה ענקית הזוחלת על כל נתיבי הכביש, גם משמאל, לכיוון ירושלים. אנחנו מלווים את ימי הקרב של חטיבה 10 בגב ההר ובצפון ירושלים עד לבקעה. עבודה רבה אין לנו, וזאת מפני שביום הקרב העיקרי, ב-6 ביוני, מעבירים את מרבית פצועי החטיבה במסוקים ישירות מהאזור של גבעת הראדאר לבית החולים הדסה בעין-כרם.

מאוחר בליל ה-5 ביוני, עדיין אנחנו ביממה הראשונה למלחמה, מתפשטת בינינו הידיעה על הכחדת חיל האוויר המצרי, וברור שהניצחון קרוב. במהלך הימים הבאים אנחנו עוברים בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסים לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח, שנכבשה לפני שעות לא רבות. רק יריות בודדות של צלפים ירדניים נשמעות פה ושם ואנחנו מסתתרים במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. ממשיכים צפונה. את הלילה השלישי למלחמה אני מבלה בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב ראשי שכל בתיו נעולים וחשוכים. כאשר מאיר הבוקר מתגלה משני צידיו שכונת וילות לבנה, בית חנינא, והיא מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים. בצד המזרחי מתנשא ה"ארמון" של המלך חוסיין.

בערב אנחנו חונים בשדה התעופה הכבוש קלנדיה, עטרות, ולקראת סוף המלחמה עולה כל החטיבה דרך גב ההר בגדה המערבית אל רמת הגולן. פלוגת החובשים שאני משתייך אליה אינה משתתפת בקרבות. במלחמה אני מסתובב עם עוזי שבמחסניתו חמישה כדורים לבד, תקלה באפסנאות הפלוגה. רוב החיילים מקנאים בי, נשקם האישי הוא עדיין רובה צ'כי.

הפח"ח של חטיבה 10 עולה לרמה מיד בתום הקרבות, בנתיב-עפר שנסלל בשעות אחדות מעל קיבוץ גונן. אנחנו מתמקמים במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, שמשמש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שבנויים בגבעות המקיפות אותו.

הרבה מה לעשות אין לנו. סוף-סוף אני מוצא כדורים מתאימים לעוזי שלי. יום אחד אני מתנדב לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הופכות את חיינו קשים למדי. אנחנו סותמים את אפינו בממחטות ומצליחים לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, אזרח סורי, בולטים דפי נייר אחדים. אני שולף אותם והנה הם כתובים רוסית. דבר זה מקל על מצפוני - גם האזרחים שנהרגו במלחמה לא היו שיות תמימות.

בדרכים פוסעים מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ואנחנו נותנים להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה בג'וחאדאד, ניצבות בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות ברזל פשוטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה מזוודה עלובה מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא (רס"ן ד"ר יואל ידלובדקר), מפקד הפלוגה שלנו, כולנו אנשי מילואים, אוסר על החיילים לבזוז את המזוודות. חולפים יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? ומדוע דווקא אותי? כי אני סופר.

אני מוכרח לומר שזו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר. אני מציע להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל, רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

וכך נערך מעין מיסדר מזוודות הן מוצאות בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה נקרא חייל אחר חייל, מקבל מזוודה סגורה, רץ איתה מרחק מטרים אחדים, רוכן עליה, פורץ אותה ומתחיל לפשפש בקרביה. ואולי זה התרחש בצורה אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע בשתי שורות, ולאות מהמפקד רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

תוך דקות אחדות היו רכונים מרבית חיילי הפלוגה על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר. אני מסתובב ביניהם ומסתכל, מצלם בזכרוני תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. אין בי רחמים או יסורי מצפון, רק צער על עליבותם ועוניים של הסורים האלה, שאומנו להילחם בנו ולהרוג אותנו.

תקופת הגיוס נמשכת פחות מחודש. מהר מאוד משחררים את כל חיילי המילואים של החטיבה. זוהי המלחמה היחידה שאני משתתף בה בחיי.

עד כאן מתוך הפרק ב"אומץ". התיאור חוזר ברומאן "שלוש אהבות" (אסטרולוג 2000) בפרק: "מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד":

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן, כולנו היינו אנשי מילואים, אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר. הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה - מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך. לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה. לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך.

את היום השני (6.7) והיום השלישי (7.7) למלחמה תיארתי יותר במפורט בסיפור שכתבתי לאחר שנים לעיתון "במחנה", ולימים כללתי אותו כפרק ברומאן "שלוש אהבות" (2000) בשם "אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא":

את הלילה ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.

המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ - הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש. בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?

אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.

בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.

בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.

יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן - ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.

ימים לא רבים לאחר השחרור צלצל בדלת הדירה בתל אביב זוהיר יחד עם אשתו. הוא קיבל חזרה את מכוניתו, שהוחרמה בידי הצבא ונצבעה בצבע חום-צה"לי, ומאחר שנתתי לו את כתובתי באותו טיול שלנו להביא אבקת חלב, החליטו לרדת ולראות לראשונה בחייו את תל אביב. לקחתי אותם לכיכר צינה דיזנגוף, שעדיין היתה כיכר וטרם הושחתה בפסל המזרקה של אגם, ובה נערך אז שבוע הספר העברי, בטרם עבר לכיכר מלכי ישראל. עלינו גם על הגג של מגדל שלום והראיתי לו את כל האזור. מה שהותיר בו רושם היה השם הערבי - כיכר מוגרבי או רחוב אבן-גבירול, וכמובן שהתרשם מהעיר ומדופק החיים שלה, שאמנם בהשוואה להיום היה צנוע. הבניין הגבוה היחיד היה מגדל שלום.

לימים, לאחר תיאום טלפוני עם זוהיר באתי ערב אחד, יחד עם חברי עוזי שטרן, לבקר בבית משפחתו של בבית חנינא. אביבה, אשתו של עוזי, לא רצתה לבוא איתנו. לא היה לה אמון בערבים.

היתה בי זחיחות של כובשים, חשבתי כי מעכשיו ישרור שלום ושני העמים יחיו יחד זה בצד זה ללא גבול של איבה וללא חציצה. ואולם אימו של זוהיר אמרה: "בשביל מה זה טוב? יותר טוב המצב שהיה קודם, כאשר היה גבול בינינו".

קיבלו אותנו יפה. אני נחשבתי למציל התינוק, או התינוקת, וזכיתי לכבוד רב. החזקתי טובה לעצמי על כך שהצלחתי לעשות מעשה הומאני בשעת המלחמה מבלי לחשוש מכך שאולי אני מסכן את עצמי.

את הלילה השלישי במלחמת ששת הימים ביליתי בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית-חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.

בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידינו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי. המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא "ארמון" של המלך חוסיין.

מאחר שהיינו פח"ח, פלוגת חובשים חטיבתית, ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להם בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש. בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו, בכורח הנסיבות.

אחר-כך עלינו לראות את ה"ארמון" של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו את רוב המזכרות, בעיקר בקבוקי-בושם וחפיסות-סבון. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה עם מזרון חשוף לגמרי.

הבעייה הקשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים מהפלוגה גילו לצד הווילות חנות מכולת קטנה, ששכנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וחירבנו בתוך חביות הקרטון ובארגזי הדיקט. הם גם הביאו איתם למשאית בקבוקי קוקה-קולה, שהיה להם טעם של העולם הגדול. חברת "קוקה קולה" עדיין החרימה את ישראל באותן שנים ואסרה לייבא או לייצר [בארץ] את המשקה.

לי זו היתה פעם ראשונה להימצא מחוץ לישראל. עד אז טרם יצאתי לחו"ל, למעט טיול מאורגן לחאן יוניס, קדש ברנע והכביש לאל-עריש, שבו ניצבו עשרות כלי-רכב מצריים מתוצרת רוסית, פגועים מהאוויר – לאחר מלחמת סיני, 1956.

אני התאפקתי מלחרבן. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן לעשות את זה בחנות. נכנסנו לחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני. הרופאים שלנו דיברו עם הרופאים של בית החולים. הסתובב שם גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, אבל עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני המשפחה התאספו בבית-החולים בגלל מצב המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-החלב המיוחדת, שנמצאת רק בדירתם, והוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו.

הוא דיבר אנגלית, ואני התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, יחד עם עוד חייל, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו, ובינתיים גם תהיה לנו אפשרות לחרבן בבית שימוש מסודר, ולהתגלח.

יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. בידי היה עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם קורה משהו; זוהיר צעד באמצע, ולצידו החייל השני, שהיה אלונקאי בפלוגה, ובידו רובה פשוט. אינני זוכר בדיוק על מה דיברנו בדרך, נידמה לי שהשתדלתי להתעלם ממצב המלחמה, וגם מן הצורך הדחוף לחרבן – ושוחחתי איתו דווקא על נושאים תרבותיים כלליים, על לימודיו ועל ספרים. דיברנו אנגלית, והרגשתי שהדבר לא כל כך מוצא חן בעיני שותפי-לדרך, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים כאילו ברית תרבותית ביניהם ומתבדלים ממנו.

כאן המקום לגלות כי הסיבה שבגללה התנדבתי ל"משימה" לא היתה רק להביא מזון לתינוק, ולחרבן אלא כדי להשגיח שלא יחסלו את האב הצעיר, ולא יחזור סיפור "השבוי" של ס. יזהר.

הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף את קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו להביא. אני וחברי-לפלוגה חירבנו במשמרות בבית-השימוש הנקי, התגלחתי, ואחר-כך יצאנו שלושתנו וחזרנו לבית-החולים. לאחר שעות אחדות המשיכה הפלוגה צפונה.

מתוך חוש של סופר השארתי לזוהיר את כתובתי בתל אביב וביקשתי ממנו לבוא לבקר אותי, אחרי המלחמה.

חנינו לילה או שניים באולם הנוסעים של שדה-התעופה הירדני עטרות, שמשרדיו כבר היו פרוצים לגמרי וכל דבר-ערך נעלם מהם. אני לא הייתי שותף לתאוות המזכרות של כמה מחבריי לפלוגה, אבל סקרנותי הוליכה אותי לכל מקום, וחיפשתי בעיקר ניירות כתובים, שממילא כבר היו זרוקים על הרצפה, אבל ניראו לי מעניינים, וזאת מתוך מבט-לעתיד של סופר המחפש חומר לכתיבתו.

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת, שהקיפו אותו.

הרבה מה לעשות לא היה לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, דווקא אזרח סורי, בלטו דפי נייר אחדים, לקחתי אותם, והנה הם כתובים רוסית. דבר זה הקל על מצפוני – שגם האזרחים שנהרגו במלחמה הזו לא היו שיות תמימות.

בדרכים פסעו מזרחה קצת פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים, ונתנו להם לשתות מהמימיות שלנו. בצריף גדול, במחנה שלנו בג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים או יותר מיטות של החיילים ששירתו במקום, ומתחת לכל מיטה היתה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

הרופא, מפקד הפלוגה שלנו – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. ייתכן שהיה בכך רצון להיות בסדר, לאחר שחלק מאיתנו התקומם נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא. ואולם, עברו יומיים, המלחמה נסתיימה, אנחנו עוד נמצאנו תקועים בג'וחאדאד, וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסורים לא יחזור לקחת את חפציו. חלקם אולי היו שרופים במכוניות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו כך שכאשר הצצת פנימה למכונית השרופה ראית רק מעין שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה אפוא משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול לדעתי מה יש לעשות, מבחינה מוסרית וגם מעשית, במזוודות הללו? ומדוע דווקא אותי? כי אני סופר.

אני יודע שיש סופרים שנישאלים שוב ושוב בשאלות מצפוניות וגם מדיניות, ופוליטיקאים משחרים לפתחם, ונידמה להם שבפסק-ההלכה שהם קובעים לפוליטיקאים הם מניעים את גלגלי ההיסטוריה. אני מוכרח לומר, לשמחתי, שאצלי זו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שביקשו ממני להכריע בשאלה מצפונית, מתוקף מעמדי סופר. מאז לא שאלו אותי.

עניתי אז, בג'וחאדאד, תשובה שניראתה לי די הגיונית – שיש להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

ובכן, נערך מעין מיסדר מזוודות – הן הוצאו בערימה אל מחוץ לצריף, ובתהליך שניראה כמין הגרלה – נקרא חייל אחר חייל, קיבל מזוודה סגורה, ורץ איתה מרחק מטרים אחדים, רכן עליה, פרץ אותה והחל לפשפש בקרביה. לא, נידמה לי שזה התרחש בצורה קצת אחרת. המזוודות נפרשו על הקרקע, בשתי שורות, ולאות שניתנה – רץ כל חייל ובחר לו מזוודה אחת והתייחד עימה בפינה.

תוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה ההוא במזוודה עשירה יותר. אני רק הסתובבתי ביניהם והסתכלתי וצילמתי בזיכרוני. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, אולי גם קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות. לא שום דבר בעל-ערך. לאחר כרבע שעה נותרו רק המזוודות הפעורות ותכולתן המשומשת, שלא נרצתה.

שוחררנו די מהר, בערך כחודש מאז הגיוס, וחזרתי לתל אביב. יום אחד, לפנות-ערב, מצלצלים בדלת, ומופיע זוהיר יחד עם אשתו. איני זוכר אם קדמה לביקור התראה טלפונית או שנפל עליי בהפתעה. זו הפעם הראשונה שלהם בתל אביב. ירדנו למכונית שלו, שהיתה צבועה כולה בצבע צבאי כי הוחרמה לתקופת-זמן על-ידי הצבא והוחזרה לו, ולדבריו בזכות צבעה היה לו יותר קל להגיע לכל מקום בארץ.

סיירנו לאורך חוף-הים, עלינו על גג כלבו שלום, טיילנו בכיכר דיזנגוף שעדיין היתה קיימת ככיכר עגולה, ונערך בה שבוע הספר העברי, והייתי מאוד גאה לארח אותו במופע תרבותי כזה. מאוד עשו עליו רושם שמות כגון כיכר מוגרבי או רחוב אבן גבירול, ששמרו על צורתם הערבית. בילינו בנעימים שעות אחדות, ונפרדנו.

לאחר זמן לא רב החזרתי לו ביקור בבית-הוריו בבית-חנינא. באתי יחד עם חבר שלי מירושלים, השיחה קלחה. הציגו אותי כמי שבזכותו קיבל במלחמה התינוק את אבקת-החלב החיונית.

כאשר הערתי בשיחה שטוב שהמצב השתנה ועכשיו הגבול פתוח ושני העמים יכולים לחיות יחד זה לצד זה, ענתה אימו של זוהיר שיותר טוב היה המצב הקודם, והיא כלל אינה שמחה על השינוי. מאז היה רק עוד ביקור חטוף אחד שבו כבר נשמע זוהיר ממורמר, ולא שמרנו על קשרים.

במלחמה הזו נהרג בקו הירושלמי ידיד שלי, שמריהו ריבייה, שְׁמֵרְקֶה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

מה שכתבתי כאן זה לא סיפור אלא זיכרונות. לא המצאתי דבר. אם הייתי עושה מהזיכרונות סיפור בדוי, הייתי צריך אוליי להמשיך ולספר שהתינוק, שהיום הוא בחור בן עשרים ושמונה...

טוב, אני החלטתי לא לכתוב סיפור, אבל מי שקורא את הלא-סיפור שלי – אם הוא רק רוצה הוא יכול לעשות ממנו סיפור על-ידי כך שיחבר בעצמו את הסוף, עצוב או שמח – כל אחד על-פי האמונה והדיעה והתקווה שיש לו בליבו.

ועוד עוללות אחדות מימי המלחמה ההיא:
בערב אני מעשן את המקטרת שלי, וחיילים מצטופפים סביבי מפני שהעשן דוחה את היתושים. בהמשך המלחמה אוזל הטבק שהבאתי איתי, וכולם מתגייסים לחפש עבורי טבק. ברמה הסורית הם מוצאים טבק בתפזורת לגלגול סיגריות, ובאין ברירה אני משתמש בו למקטרת.

הביקור ביער בן-שמן, ביחידות של החטיבה, לצורך ביקורת או חיסון, והנה אני פוגש חייל מוכר, דן צלקה, טנקיסט, לא מגולח ופרוע למדיי, גם בבגדיו, והוא שמח מאוד לראות אותי. הוא ממש קרבי, לא כמוני.

לילה במאהל של הפח"ח ליד בית נבאללה. אני יושב באוהל המרפאה בתור הרושם ביומן, שהרי אני סופר. לפתע צצה בעייה רפואית קשה. אחת הפקידות שלנו סובלת מעצירות קשה והיא מסתובבת במאהל המואר-למחצה, בין העצים, כמי שבאה שעתה ללדת ואינה יכולה, וסביבה רופא וחובשים שמנסים לעזור לה, והיא בחורה נאה, ממוצא מזרחי. אני מתאר לעצמי שלא אחד מאיתנו היה מוכן להתכופף ולהוציא לה ביד מהתחת את הקקה הקשה כאשר היא כורעת חשופת-שת לחרבן בחורשה, ובלבד שיוכל לתמוך בידו השנייה גם בקוס שלה, ובינתיים להשפיך מרוב התרגשות את עודפי הזרע שלא נפלטו לו מתחילת הגיוס אלא אם בחלומותיו הפרועים בתוך שק השינה הצבאי.

הנסיעה בתפקיד לבסיס התחבורה הענק בבית-נבאללה, להביא משם יריעות של אוהלים. הר של אוהלים מקופלים נמצא בבסיס, תחת סככת-ענק, ומאוחסנות בו עשרות משאיות צבאיות.

למאהל ביער ליד בית נבאללה אני מקבל, בדואר הצבאי שלי, מכתב מבנימין תמוז, עורך "תרבות וספרות" של הארץ, אם אני מוכן לכתוב ביקורת על ספרו החדש של פנחס שדה "על מצבו של האדם", ומפנחס אני מקבל את הספר עצמו. מחוץ לאימי ולאחותי, יש לפחות עוד אדם אחד שדואג לי מאוד שאחזור בריא ושלם מן המלחמה – והוא פנחס שדה, וזאת כדי שאכתוב על ספרו. אם הוא התפלל לשלומי, זו ודאי אחת הסיבות שיצאתי מהמלחמה ללא פגע, ולא רק מפני שלא לחמתי כלל.

הפירוק המהיר של מאהל הפח"ח ביער או בחורשה ליד בית-נבאללה והתזוזה המהירה, עם פרוץ המלחמה. הטור הארוך החד-סיטרי, הממלא את כל הכביש לירושלים, כביש רמלה-נחשון, בכל מסלוליו, לאור השקיעה לפנות-ערב ה-5 ביוני, כולו צבא הזורם בנחש עקלתון אחד גדול ואיטי לכיוון ירושלים.

הישיבה אותו לילה הראשון במשאית העמוסה ציוד של התאג"ד בכביש לירושלים ליד בית-שמש, והאזנה לטרנזיסטור האחד, שהיה בידי חייל מעדות-המזרח, יודע ערבית, ושמע גם את ההתפארויות של תחנות השידור הערביות. בלילה ישנו על גבי המשאית.

למחרת בבוקר, ה-6 ביוני, פתיחת אוהל התאג"ד במושב שורש, בקצה כביש שער הגיא, בבוקר היום השני למלחמה. אנחנו הולכים להתקלח בבתי המושב, ואל האוהל מביאים ביריעה שרידי אדם מרוטשים מהקרבות המתחוללים סביב גבעת הראדאר. מסוקים חולפים מעלינו ישירות לבית החולים הדסה עין כרם.

אחר-הצהריים, הכניסה בשיירה לירושלים, מאות ואולי אלפי אזרחי ירושלמיים עומדים משני צידי רחוב יפו ומריעים לנו, אני מזהה בהם גם מכרים וידידים אחדים, כמו שלום קרמר, ומנפנף להם בידי. מרגיש כמשתתף בתהלוכת ניצחון של משחררים, כמו אחרי דה גול בשאנז אליזה, פאריס, 1945.

הדממה, היריות והחשכה מרגע שנכנסנו לשכונת שיח' ג'ראח מהצד הירדני, הפעם היחידה שהיינו תחת אש חיה במלחמה הזו, אבל מוגנים בהרבה ארגזי ציוד לכל אורך דפנות המשאית מבפנים. לילה שני של לינה על גבי המשאית.

הבושה התוקפת אותי למראה החיילים, רובם אלונקאים, נהגי אמבולנסים ושאר אנשי שירותים של הפח"ח, המקלפים מהקירות "מזכרות" בעוד בנות-המשפחה הצעירות בבית הערבי העשיר בבית-חנינא מתהלכות בביטחון גמור בין החיילים ומחלקות להם נס קפה חם בספלים. גניבת מזכרות – כן. פגיעה בנישם? חס ושלום. רק רחשי כבוד ותודה היו כלפיהן.

הארמון של חוסיין בבית-חנינא, שכבר בצהרי ה-7 ביוני היה ריק מכל חפץ בעל-ערך. אני מסייר בו יחד עם בן-דודי דוד בן עזר.

האולם הגדול בטרמינל של שדה התעופה קלנדיה, עטרות. השהייה בליל ה-7 ביוני ואולי גם ה-8. לפנות-ערב באה מכונית ספורט אדומה בעלת גג נפתח ובה יושבים דן בן-אמוץ וירון לונדון והם מבשרים לנו שהכותל בידינו. השיר "ירושלים של זהב" מתחיל להתנגן, אולי מהרדיו במכונית שלהם, ומלווה אותנו במשך כל המלחמה כאילו הוא עולה ומושמע מהכותל עצמו.

צי של אוטובוסים מהודרים לתיירים מתוצרת מרצדס, שכמותם לא ראינו בישראל, ממלא אתמגרש החנייה של שדה התעופה. הם נצבעים מיד בחום-צה"לי ומשמשים את הצבא. אחד מהם ניתן לנו, ואת המשך הדרך אני כבר לא עושה על גבי משאית הציוד אלא בישיבה בספסל ימני-מזרחי באוטובוס מאחור. יש לי אפילו צילום בתנוחה הזו.

בלילה מקימים את כולנו מהמיטות-האלונקות באולם הטרמינל בקלנדיה משום שהיתה תאונת-דרכים ומביאים פצועים.

המסע ביום 9.7 לאורך כל הגדה המערבית. עוברים את רמאללה, שכם, וכל נופי ארץ התנ"ך שעד אמצע המאה ה-20 נפרשים לקראתי כאילו עדיין התקופה ההיא עדיין קיימת, והיא שונה כל-כך מהנוף האורבני והחקלאי-מודרני של ישראל.

יוצאים בכביש המוביל מג'נין לעמק יזרעאל, עוברים את עפולה, ומטלפון ציבורי שם אני מצליח להתקשר לפיצי ולומר לה שאני חי שתמסור דרישת שלום גם בבית בפתח-תקווה. לא מצליח למצוא טבק למקטרת. יורדים לעמק הירדן ומגיעים בלילה לכניסה לקיבוץ אשדות-יעקב וישנים שם.

למחרת עולים צפונה עד קיבוץ גונן, ומשם בדרך חדשה שנחפרה במעלה הרמה תוך כדי המלחמה, עולים לרמה הסורית ומגיעים לג'וחדאד.

במחנה הקטן יש בריכת מים פתוחה. הם לא נקיים ביותר, וזורמים ממעיין קטן שספיקתו נמוכה. אני היחיד שמעז לשחות בבריכה, בתחתונים, כדי לשמור על הכושר שלי.

המיטווח בג'וחדאד, לאחר שלא ירינו אפילו ירייה אחת במהלך כל המלחמה, ובעקבות התסכול של המחסור בתחמושת מתחילת הגיוס, פתאום אנחנו על מצבור גדול של תחמושת סורית, ומבקשים להרגיש שגם אנחנו ירינו במלחמה הזו.

מתחילים לצאת לחופשות, עם הנשק. אני יוצא לחופשה פעם אחת אבל משום מה אינני זוכר ממנה דבר.

הירידה מהרמה, בתום חודש הגיוס, דרך מעיינות אל-חמה שזה רק כשבועיים בידינו. אנחנו מסיירים בהם ואם אינני טועה גם מתרחצים.

מיסדר שחרור קצר בצריפין. אם אינני טועה התקיים מיסדר כזה גם כבר לאחר שחרורנו, כדי להעניק לנו את אות מלחמת ששת הימים.

מחוץ לבן-דודי דוד בן עזר לא הִכרתי מקודם איש מהפלוגה, וגם לא נשארתי בקשרים עם איש מהם. במטושטש אני זוכר את ד"ר יואל ידלובקר ואת הרוקח דודו פישביין, שגם בהם לא פגשתי מאז. עוד עליי לציין כי מלבד הגעגועים לפיצי והתקווה שאולי בזכות השתתפותי במלחמה תשנה את יחסה אליי ולא תוכל לסרב לי כאשר אחזור "מן הקרב" – לא חשתי שום פחד או הפרעה נפשית או גופנית במשך כל התקופה שבה הייתי מגוייס. גם לא תרמתי מי יודע מה למאמץ המלחמתי. למעשה לא עשיתי שום דבר, לבד ממילוי חלקי בשמירות הליליות. גם אילולא הייתי מגוייס לא היה הישגיה של מלחמת ששת הימים נפגעים כהוא זה.

עם זאת הייתי מתוסכל במקצת מכך שחוץ מדן צלקה, כמעט איש מן הסופרים, ידידיי ומכריי – לא גוייס למלחמה. זה לא הפריע ל-ע. ע. לפאר את עצמו ב"שיח לוחמים" כמי שמטייל עם העוזי בידו ברחובות ירושלים. היתה לי הרגשה שהעומס נפל ונופל וייפול עליי, בהמשך השירות במילואים, ואילו אחרים מדברים בשם המלחמה, כאילו השתתפו בה.

מי שלחם בגבורה ואף קיבל, דומני, עיטור על כך היה (חברי-מנוער בפתח-תקווה) ד"ר ג'אד, יהודה נאמן, רופא צבאי במילואים, שהיה עם הצנחנים במעבר המיתלה בסיני. דן בן-אמוץ הקדיש לו לימים כתבה שלמה באחד השבועונים, דומני "העולם הזה". מנחם ברינקר (שעימו למדתי פילוסופיה בירושלים) היה חייל בחטיבה הירושלמית, וכאשר משה נתן כתב לימים את ספרו "המלחמה על ירושלים" – הוא מופיע שם כגיבור בנוסח פייר בזאוחוב הפצוע המסתכל אל השמיים זרועי הכוכבים ברומאן "מלחמה ושלום" של טולסטוי.

שני הדברים שהדאיגו אותי במלחמה היו – שלא נפגע באזרחים ושלא ניקח שלל שאינו צבאי. אולי הייתי נאיבי, ובוודאי שהיה לי מזל שלא הייתי קרוב לקרבות הקשים ויכולתי להשקיף על הכול בעין של מתבונן מהחוץ, לא ממש מעורב.

נדמה לי שהתייחסותי למצב החדש שנוצר אחר הניצחון המזהיר נמצאת בדברי הסיכום למסתי "פורצים ונצורים" בחוברת קיץ 1968 של הרבעון "קשת", שם אני מציב את השאלה אם אכן הפריצה הטריטוריאלית פירושה לעתיד הוא שנפרצו גם חומות המצור הפיסי והרוחני סביבנו או שהן רק הורחבו.

כחודש אחרי שהשתחררתי נסעתי עם לאל'ה אחותי לטיול בירושלים. הסתובבנו בסימטאות העיר העתיקה ונהנינו למראה עינינו, אכלנו צהריים במסעדה שהיתה מאוד ידועה במנת ה"ג'אג' מוסאקאן", יונים ממולאות אפויות בתנור מוגשות על גבעה של מג'דרה ותוספות אחרות על גבי טס גדול.

אחרי הארוחה חיפשנו דרך לרדת ליריחו ומשם לחירבת קומראן. במעומעם נודע לנו שיש איסור לאזרחים לצאת מירושלים לכיוון יריחו. לא היו אז בעיות ביטחוניות וייתכן שחששו יותר מהתנהגות הישראלים. נהג מונית ערבי אמר לנו שאין לו בעייה לקחת אותנו ליריחו ולקומראן, יחד עם עוד נוסעים אחדים, אינני זוכר אם היו ערבים, יהודים או תיירים. שמנו לב כי מירושלים לא יצא בכביש הראשי אלא הסתובב בסימטאות הכפר אבו-דיס ומהן גלש במורד של דרך עפר לכביש ליריחו.

במחסום של יריחו עצרו אותנו ואמרו לנהג לנסוע למשטרת יריחו. כאשר באנו לשם הפרידו אותי מלאל'ה וכלאו אותי בתא עם סורגים יחד עם עוד "פראיירים", שנכנסו ללא רשות לתחום הגדה. הראיתי את פנקס המילואים שלי, אמרתי שאני שייך לחטיבה 10 שכבשה את יריחו, שאני חייל מילואים. לא עזר כלום. התא הסריח כמו מאורת דובים, והיו כלואים בתאים מסביב כמה עצירים ערבים שנראו במצב לא הכי טוב.

בחוץ הסתובב חבר עין-גדי לשעבר דוד זוהר, שכינויו בפינו היה אִיז'וֹ, יליד מרוקו שהיה איתנו בכל גלגולי הגרעין, בטירונות ובמשק, ולימים עזב ופתח קיוסק פרטי ראשון בשפך זוהר, אום-בע'ק, היכן ששוכן כיום אזור המלונות, ושמה חי לבד. לימים היתה לו מסעדה במאהל בצומת הכביש מיריחו והכביש הממשיך לקליה ולעין-גדי.

טענתי שאני לא אשם. שהנהג הערבי שהסיע אותנו לא אמר דבר על האיסור. הרמתי קולי וצעקתי כפי שקורה לי רק לעיתים נדירות. נתתי להם להבין שאני לא מהקטגוריה של אנשים שאוסרים אותם. ייתכן גם שצעקתי שאני סופר ועיתונאי וכי אפרסם בעיתונים איך מתנהגים לישראלים. בתוך כשעה שוחררתי. אינני זוכר אם קנסו אותי.

מאחר שהיה עדיין אור, עלינו כולנו על המונית הערבית ונסענו לבקר בתל של חירבת קומראן, והיה מעניין מאוד. מאוחר יותר חזרנו במונית לירושלים ומשם לתל אביב ולפתח-תקווה באוטובוסים.