מתלבשים, כמסתור מגשמים וכפורים

'התבוננות קצרה' אינה מלאכת מחשבת. היא נעשית מתוך כורח המציאות, היומיומית כמו: 'לחצות מעבר חציה, ברמזור ירוק'... ניתן לקרא לכך חוקים שבלוניים שנוצקו לתוכנו השתרשו והפכו חלק אינטגרלי בלתי הפיך מחיי ההסתגלות וההרגל.

'התבוננות מעמיקה', לעומת זאת בוחנת לב וכליות, היא דורשת ריכוז, 'וכוח רצון' הנולד מתוכנו ונוצר מתוך רצון עז לפענח נסתרות שאינן מובנות מאליהן.

מבטו של 'היחיד הקולקטיבי' בדרך כלל הינו רגעי ובר-חלוף. ולרוב היא גם סלקטיבית ומוציאה דברים מהקשרן. שלא כדרכו של 'יוצר', הרואה את הדברים אחרת ומעניק להן ביטוי באמצעות כישרונותיו. סטנדאפיסט למשל ממחיש סיטואציות ודקויות שעוברות על החברה באמצעות משחקו, הגורם לפרץ צחוק מהקהל המזדהה עמו. כך גם אלחנן בלומנפלד נוטל את ההתבוננות הייחודית המאפיינת אותו אל מחוזות הרוח. הוא מנתח את המומנטום ומנתב אותו בחשיבה שיש בה אמירה בעלת משקל. ואין שיר משלו, שאין בו משל ונמשל ומוסר השכל כזה או אחר.

בשירתו על 'מגילת אסתר' למשל, אנו מוצאים את 'גלימתה' של אסתר היכולה לסייע לטבע החורפי הכבד, בחודש אדר (בו הנסתר רב על הגלוי), לכסות, להסתיר ולגונן - מפני האי-וודאות קרה 'שבחוץ'. ובכך, להרגיע את הרוחות הרעות ולהפחית את אפקט הפחד מפני רוע הגזרה של האויבים הקמים להרג ולשמד. וההיסטוריה היהודית, שבה על עצמה מדי שנה בהתקרב מועד הפורענות של הטבע ותהפוכותיו, ושל האנושות וגחמנותו. וכך נכתב: ..."וּמֵאָז, בְּחַג זֶה שֶׁשָׁמַיו אֲפוֹרִים,// מִתְלַבְּשִׁים, כְּמִסְתּוֹר מִגְשָׁמִים וכְפוֹרִים,/בְּלִי כִּסוּי, לֹא יוֹצְאִים לְשִׁיטוּט"... וכפי שאנו מכירים לדעת, ההיסטוריה והמציאות של האדם והטבע מתקיימים זה לצד זה במלחמה ובשלום.

גְּלִימַת אֶסְתֵּר/ אלחנן בלומנפלד

(מְגִילַת אֶסְתֵּר - בְּתַחְפּוֹשֶׂת)

מִשֶׁנִכְנָס אֲדָר, מַרְבִּים בִּשְׂמִיכָה -
עַל פִּי רֹב, הַלֵּילוֹת בֹּו קָרִים.
לְפִיכָךְ בְּחָכְמָה נִקְבְּעָה הֲלָכָה:
לְגִימָה, הִיא מִצְוָה, חֲבֵרִים!
זוֹהִי גַּם הַסִּבָּה שֶׁוַשְׁתִּי הִסְתַּלְקָה -
לֹא אָבְתָּה אֶת בְּגָדֶיהָ לִפְשׁוֹט
וְלִרְקוֹד כָּךְ עַל פִּי חֲלִילוֹ שֶׁל מַלְכָּהּ,
בְּרַגְלַיִם קְפוּאוֹת וְנוקְשׁוֹת.
הֲדַסָּה, לִבְעָיָה זוֹ, חָזְרָה עִם תְּשׁוּבָה,
(עַל גְּלִימָה, לֹא רָצְתָה לְוַתֵּר),
הִתְעָטְפָה בִּמְגִּילָה וְכָרְכָה מִסְבִיבָה
וְהָלְכָה לַמְּסִבָּה כְאֶסְתֵּר.
וּמֵאָז, בְּחַג זֶה שֶׁשָׁמַיו אֲפוֹרִים
כַּיָּדוּעַ לְכָל זַאֲטוּט,
מִתְלַבְּשִׁים, כְּמִסְתּוֹר מִגְשָׁמִים וּכְפוֹרִים,
בְּלִי כִּסוּי לֹא יוֹצְאִים לְשִׁיטוּט.
הַטַּף מְעֻטָּף, יְלָדִים בְּתַחְפֹּשֶׂת,
מְנָגְפִים, מְמָגְפִים כָּל תְּלוּלִית.
גְדוֹלִים בִּמְעִילִים, מִטְרִיָה מְפוֹרֶשֶׂת,
נִזְהָרִים מִמְּעִידָה בִּשְׁלוּלִית.
וְגַם בִּשְׁנַת חֹם וּבַצֹּרֶת קָשָׁה
הַנִּמְשֶׁכֶת אַחַר חַג אוּרִים,
מִתְלַבְּשִׁים וְשׁוֹתִים לְשִׁפּוּר הַרְגָּשָׁה
כַּאֲמוּר, קַר מְאוֹד בְּפוּרִים.
וּבְכָל חֹדֶשׁ אֲדָר שׁוּב פּוֹתְחִים מְגִילָה,
וְקוֹרְאִים וּמְסַפְּרִים סִפּוּרִים
וּלְחִמּוּם הַלְּבָבוֹת מִתְכַּסִּים בִּגְלִימָה,
מִשְׁתַּטִּים וְשׁוֹתִים בְּפוּרִים.
מִשְׁתַּכְּרִים עַד דְלָא, מַרְגִּישִׁים נֶהְדָּר,
לִגְבִיר מִתְחַפְּשִׂים, אוֹ לִגְבֶרֶת,
וְאוּלַי מִשׁוּם כָּךְ מְכֻנֶּה הוּא אֲדָר -
שֶׁמַתְאִים לְהִדּוּר בְּאַדֶּרֶת

עניין זה שב על עצמו גם בתיאור פשוט המדבר על יפי הבריאה בעיני המתבונן.
בלומנפלד שבוי בקסמה של הבריאה אך קולמסו אינו יכול להכיל את כל תחושות העומקים והנשגבות שבהשגותיו: ..."אֵינִי רָגִיל לְהַכְרִיז /עַל יָפְיָן שֶׁל שְׁקִיעָה וְגֵאוּת./וּמִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁ זֹאת בְּעַצְמוֹ,/ אוּלַי רַק סְתָם נוֹלַד, בְּטָעוּת"... המשפט מנסה להביע מקצת מעוצמת הרגש העילאי אותו חש הכותב, ועם זאת אינו חס להצליף, במי שאינו חש תחושות נישאות כשלו.

את עוצמת הרגש והכאוס בשיר, הוא מסיים במילות פיוס: ..."עַל הַיָּפֶה בְּעוֹלָמֵנוּ, אַחֵרִים כְּבָר שִׁבְּחוּ./ לִי אַךְ מְעַט לְהַצִּיעַ,/ הִנֵּה, קְחוּ"... ולמרות שאפשרויותיו מוגבלות, הנה הרצון שלו להעניק מעושרו הרוחני פתוח לכל דכפין.

זֶבַח לַיֹּפִי / אֶלְחָנָן בְּלוּמֶנְפֶלְד

אֵינִי רָגִיל לְהַכְרִיז
עַל יָפְיָן שֶׁל שְׁקִיעָה וְגֵאוּת.
מִי שֶׁאֵינוֹ חָש זֹאת בְּעַצְמוֹ,
אוּלַי רַק סְתָם נוֹלַד, בְּטָעוּת.
אֶת פִּנוֹת הָרְחוֹב, אֶת חֵיקוֹ שֶׁל הַטֶּבַע,
אֲנַסֶה לְאַיֵּר אַךְ בִּמְעַט מְאוֹד צֶבַע.
זֶבַח, קָרְבָּן לַיֹּפִי תְּהֵא רַק נִשְׁמָתִי
לֹא בִּתְרוּעוֹת אַשַׁבְּחֵנוּ עַד בֹּא שְׁעָתִי.
רַק אַבִּיט בְּשֶׁקֶט, בְּלֹא הֲמוּלָה וְקִנְאָה
וְאֶלְחַשׁ בְּאָזְנֵי עֲנָנִים בְּצִנְעָה:
"עַל הַיָּפֶה בְּעוֹלָמֵנוּ, אֲחֵרִים כְּבָר שִׁבְּחוּ.
לִי אַךְ מְעַט לְהַצִּיעַ,
הִנֵּה, קְחוּ".