לא מזמן ביקרתי בגלריה רוזנפלד בתערוכה של רינת שנדואר (Schnadower) שהייתה מוקדשת כולה ל
מבקרת האמנות גליה יהב, בה קובלת האמנית על משוא פנים, כביכול, של המבקרת, בעיקר נגד אמנים יוצאי עדות המזרח והעדפת יוצרים גברים על פני נשים.
לדברי רינת, המבקרת יהב קובעת את מיקומו (וקיומו) של האמן בסצנה האמנותית בעצם התעלמותה ממנו (ובמקרה שלה - סירובה של המבקרת לנכוח בתערוכותיה). תמהתי כמה הערכה ומשמעות מורעפים על מבקר/ת אמנות...
והנה לפני כשלושה שבועות קראתי את טור הביקורת האמנותית של דנה גילרמן בידיעות אחרונות (מוסף שבת, 12.8.2018, עמ' 20) על הביאנלה לקרמיקה במוזאון ארץ ישראל, ונראה כי מוטב היה לאמנים לולא נכתב הטור כלל. גילרמן עדיין מתחבטת בבעיה ש"ההבחנה בין קרמיקאים לאמנים, בין אמנות לאומנות, מתעתעת... זה בא לידי ביטוי במחירים הנמוכים יחסית של יצירות של האמנים הקרמיים, וכן במסגרות תצוגה נפרדות מאלה של תחומי אמנות אחרים" כלומר במוזאון א"י.
ובכן, מחירי יצירות הקרמיקה יכולים להיות יקרים יותר מתמונות של הרבה ציירים, תלוי באמן. לבטח אין לזלזל בעבודות קרמיקה של פיקסו, מירו ואחרים המוצגים במוזאונים המפוארים ביותר בעולם (ראו המוזאון לאמנות מודרנית של פריז).
בנוסף, רק לאחרונה הסתיימה במוזאון תל אביב, ממש כאן, לידינו, תערוכה על הקדר ועבודתו. ועוד קודם לכן הייתה כאן תערוכה מופלאה על אמנות פורצלן של אמנים מהעולם ומישראל (אוצר: ד"ר דורון לוריא).
האוצר של תערוכה זו, ד"ר ערן ארליך, בחר להדגיש את העשייה הלא קונבנציונלית בחומר, ואף נטה לפרובוקטיביות, שלולא כן, הרי אין משמעות לקיומנו. הקרמיקה האסתטית, הפורצלן האמנותי היפהפה נעלם כאן לחלוטין, ובמקומו מוצגים כאן עבודות הבאות להתריס נגד האמנות לשמה ובעד שבירת הכלים, תרתי משמע! מוצגים רבים עשויים מכלי חרסינה שבורים ומנופצים, חלקם מחוברים בדבק במקומות הלא נכונים, כלומר, הקשר נותק, נופץ.
רוב המציגים מעידים (בטקסטים המודבקים ליד עבודתם), על אהבתם לחומר, על ההתמסרות שלו לקפריזות שלהם. טוב עשה האוצר ששלב קטעי וידאו המציגים את עבודת האמן בחומר, חבל רק שלא הקצה פינה לעבודה בפועל בחומר ובאבניים. תהליך היצירה חשוב לאמני החימר, כי כאן ניכרת טביעת האצבעות (ממש) של האמן, כפי שאמנם מוצג באחת העבודות. בסרט אחד מוצגת עבודה בארבע ידיים של זוג אמנים ואי-אפשר להתעלם מהמגע האינטימי, החושני של השניים תוך עיבוד החומר. בסרט אחר נראית האמנית אסתר בק משתעשעת בגושי חימר ענקיים, בועטת, חותכת, חורצת בחומר.
החומר שותק, מתמסר ומאפשר הכל. אבל היוצר מהתל בו, משנה את אופיו, אונס אותו ואפילו יורה בו. אנה כרמי הלכה בעקבות האמנית ניקי דה סנט פאל אשר כנערה בראשית דרכה האמנותית הביעה את מחאתה נגד העולם ע"י ירי בצבע על קנבס לבן (ראו כתבתי כאן "יורה ומציירת"
[קישור]).
כרמי יותר בוגרת ומשועשעת: היא מתקשטת לקראת הירי, יורה בחומר הבתולי באקדח ויוצרת בו נקבים וחלולים, ואח"כ צובעת את הכלי בצבעים ואלמנטים אסתטיים כאילו לא אירע דבר...למרות המחווה האלימה, אין כאן מחאה, אלא יותר ניסיון לטפל בחומר בדרך בלתי קונבנציונלית, פרובוקטיבית, כשהתוצאה הסופית, דווקא נעימה לעין.
אצל אמנים רבים החומר "מתחפש" לחומר אחר. לגזרי עץ, לפרחים, למתכת, בד, ואפילו לזהב (רני גילת). אומנם הזהב כאן יותר זול מהמקור, אבל הוא גם שביר. או שהקרמיקה משתלבת עם חומרים אלה, כמו במיצגים של רדי-מייד.
בתערוכה עשרות מוצגים עשירים במגוון טיפולים ורעיונות, לעיתים קשים לצפייה ולפענוח: ארגז מקרר ובתוכו תינוקות מוקפאים, סרט וידאו המציג הפרשות של חימר מתחתוני נערה. מיצג פיסולי עתיר ידע בפיסול בחומר של רונית ברנגה, מציג אלה יוונית השולטת בראשי מעריציה הפזורים על הרצפה וקשורים אליה בחוטים.
נעדר כאן העיצוב הקרמי האסתטי המקובל, שהיה מאפשר השוואה, לפחות. אך אפשר להתפעל מהיצירתיות של האמנים, כמו בציור על שלושה אתי-עבודה עשויים קרמיקה לבנה מאת דורי שכטל זנגר, או הכד הגבוה והמרשים עליו מצוירים אום כולתום זהר ארגוב, העיר האבודה של רונית צור, מרצפות וקירות הבנויים מאריחי פורצלן לבנים מאוירים בכחול עם מיטב זיכרונותיה של האמנית ג'קרנדה קורי, במראות מארץ מוצאה.
זו אמנות לכל הדעות. והמחיר? ברור שלא הוא קובע את הטיב, אבל בטוחני שגם הוא משקף את טיב העבודה ואינו נופל מזה של ציירים ידועים. מסקנה: לכו לראות.
