צודקת, עו"ד אלינור בליטנר. צודק גם מי ששלח אותה,
אביחי מנדלבליט. נושאים מהותיים דוגמת רשיונו של ערוץ 20 מחייבים דיון ציבורי מעמיק. כמו זה שהתנהל לפני שהכנסת אישרה את החוק בנוגע להסדרי טיעון. מה, לא היה דיון? אתם אומרים לי שאין חוק כזה? טוב, אז לפני שוועדת החוקה אישרה את התקנות בנושא. חזרו שנית? אין גם תקנות? אז איך בדיוק הפרקליטות והמשטרה סוגרות רבבות הסדרי טיעון בשנה, חורצים גורלות ושולחות לכלא? בלי שום דיון ציבורי? לא יכול להיות!
כן, יכול מאוד להיות. כאשר זה נוח למשרד המשפטים ולפרקליטות - לא צריך שום דיון ושום ויכוח ושום בלבול מוח. הם מחליטים וזהו. וכאשר זה לא נוח להם - אזי כיצד מעזים חברי הכנסת לקדם הצעה מבלי שהציבור יוכל להגיד את כל מה שהוא חושב עליה?
קחו למשל את חוק ההסדרים. כל תזכירי החוק הנוגעים אליו הופצו בידי הלשכה המשפטית של משרד האוצר - הכפופה מקצועית לאחד, אביחי מנדלבליט - בשעות ערב ולילה מאוחרת, לעיתים קרוב לחצות. כך מנהלים דיון ציבורי, נכון? כאשר העיתונים של מחר כבר סגורים, ומחר אלו הרי יהיו החדשות של אתמול. כאשר הגורמים הנוגעים בדבר כבר מזמן בבית, ומחר יהיו להם עניינים דחופים אחרים לטפל בהם. שלא לדבר על כך שכל חוק ההסדרים הוא דרך מקוממת למנוע דיון של ממש בנושאים הכלולים בו - דיון ציבורי, דיון מקצועי ובעיקר דיון פוליטי.
המקום האמיתי לקיום הדיון הציבורי הוא הכנסת. שם יושבים נציגיו הנבחרים של הציבור, לשם מוזמנים כל מי שיכולים לתרום לדיון. התקשורת, הרשתות החברתיות, הכנסים האקדמיים - כל אלו מקומות חשובים שכבודם במקומו מונח, אך לא ניתן לטעון שהם "הדיון הציבורי". במילים אחרות: כאשר הכנסת דנה בנושא (ועושה את זה כמו שצריך, לא כמו בחוק מס ריבוי דירות) - התקיימה במלואה החובה הדמוקרטית לשמוע את הציבור.
הבה נזכיר: ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, לא דמוקרטיה ישירה. העם אינו נשאל לדעתו בכל נושא, אלא מביע אותה באמצעות הנציגים שהוא בוחר לרשות המחוקקת, שמצידה בוחרת את הרשות המבצעת. זהו העיקרון היסודי ביותר במבנה השלטוני של ישראל. לכן, אין צורך לשמוע במישרין את הציבור - אבל, כאמור, ועדות הכנסת בהחלט שומעות את נציגיו. כך שעצם הטענה נגד הליך החקיקה של ערוץ 20, היא חסרת יסוד עובדתי, משפטי וחוקתי.
מה שמפריע באמת למשפטנים שהשתלטו על המדינה, הוא שמתחילה להתעורר תגובת נגד. פתאום יש מחוקקים שרוצים לחוקק. פתאום יש ממשלה שרוצה למשול. פתאום יש ציבור שרוצה להשתחרר מהמשפטיזציה. וכפי שאומר סר האמפרי: "אם השרים ידברו על זה, הם עלולים להתחיל לחשוב על זה, לגלות שטעינו ולדרוש שנשנה את המדיניות". זהו החשש האמיתי של אנשי משרד המשפטים והפרקליטות. ואם מזה הם חוששים - טוב מאוד.
הגיע הזמן ליישר את כפות המאזניים, שנטו לחלוטין לעבר המשפטנים והפקידים. אין ספק שיש צורך בשומרי סף חזקים, מקצועיים ועצמאיים. הפוליטיקאים שלנו מוכיחים שוב ושוב, שלא ניתן לסמוך עליהם בעיניים עצומות. במקביל, אין ספק שבדמוקרטיה השלטון מצוי בידי העם באמצעות נציגיו הנבחרים, ושהדרג הפקידותי קיים כדי לסייע לנבחרים לבצע את מדיניותם.
במצב בריא ונורמלי, הפוליטיקאים מכבדים את שלטון החוק ומגבלותיו, והפקידים יודעים את מקומם וגבולות תפקידם. אצלנו המערכת חולה ודי משוגעת, משני הצדדים שלה. אך דומה שצד הפקידים/היועצים הוא שנמצא במצב גרוע יותר. כדאי מאוד שהיועצים המשפטיים יתעשתו ויתחילו לנהוג ביתר ענווה, אחרת הריאקציה תהיה כה חזקה - עד שהם יאבדו לחלוטין את כוחם, והתוצאה תהיה הפיכתה של ישראל למדינת אנרכיה מושחתת.