דיונים רבים על אודות מורשתו של גנדי היו, אולי גם בעקבות אופן ההתייחסות למורשתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אלמנתו, יעל, סיכמה את העניין על קברו בשנה השישית להירצחו: "...לא רק אהבת העם והארץ היא מורשת גנדי. מורשת גנדי היא גם נאמנות מוחלטת לעקרונות, לדרך, למילה ולחבר. מורשת גנדי היא אמירת האמת גם כשהיא קשה וכואבת, מורשת גנדי היא רעות ללא תנאים, צניעות הליכות ואהבת האדם באשר הוא. מורשת גנדי היא הזרוע האוחזת בכוח בסייף - וגם ברגש בעט ובספר. "מורשת גנדי היא תום לב מול כל פיתוי חומרי, והתרחקות מכל שררה. עקרונות אלו ליוו אותו לאורך כל חייו, משנות ילדותו ועד אותו בוקר ארור על רצפת בית המלון. איש מיוחד שחיים מיוחדים חי, וגם מותו מיוחד היה. תהא נשמתך הקדושה גנדי צרורה בצרור החיים". רחבעם-עמיקם זאבי נולד ב-20.6.1926 בירושלים, ח' בתמוז תרפ"ו, ונרצח ב-17.10.01, ל' באלול, על-ידי ערבי בירושלים. זאבי חי ומת כחייל. "סוף עידן ערפאת", הכריז שרון בזעם, אך הניח לערפד, "האיש עם השערות על הפנים", כפי שכינה אותו מנחם בגין, למות מוות טבעי שלוש שנים מאוחר יותר. "תדהמה וזעזוע במערכת הפוליטית", זעקו העיתונים, אך ממשלות ישראל לא עשו דבר קיצוני, מתבקש, והמשיכו להתנהל. בגיל 16 התגייס לפלמ"ח ובמלחמת השחרור היה למפקד מחלקה וקצין מודיעין של חטיבת יפתח-פלמ"ח והשתתף בקרבות בגליל, בעמק בית-שאן ובשפלת יהודה. בצה"ל שימש קצין מבצעים בפיקוד צפון, ראש ענף מבצעים במטכ"ל בזמן מבצע קדש. לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1968, מונה לאלוף פיקוד מרכז. הארץ המובטחת הייתה לנגד עיניו. בשנת 1974 פרש מצה"ל והיה ליועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני טרור, וב-1976 התפטר עקב הסכם הפרדת כוחות עם המצרים. במהלך מלחמת השחרור הכיר את יעל סלע, בת דגניה, ואותה נשא לאישה ב-1950. לזוג נולדו חמישה ילדים: יפתח פלמ"ח, סייר בנימין, מצדה, צאלה וערבה. "גנדי" הפך לכינוי, יום אחד כאשר נכנס לחדר האוכל בגבעת השלושה, גלוח ראש ולגופו סדין. החברים החלו לכנותו "גנדי" עקב הדמיון למהטמה גנדי. ארץ ישראל - בלי קיצורים ב-1981 היה למנהל מוזיאון הארץ עד 1991. גנדי, איש ספר, הפריח את השממה יחד עם חברו חיים טופול, והפך אותו למוזיאון ארץ ישראל. מאז שחרורו מצה"ל עסק בנושאים הקרובים לליבו: אהבת הארץ (גנדי מעולם לא כתב א"י בקיצור), היסטוריה. גנדי נחשב לבעל ידע רב, בוגר מכון אבשלום לידיעת הארץ. גנדי שיתף פעולה עם זאב וילנאי (אביו של מתן וילנאי), חוקר ארץ ישראל. הוא אסף אלפי ספרים וברשותו נמצאו ספרי אוסף תנ"ך עתיקים בשפות רבות. זאבי הביא ארצה את ספינתו של חוקר ארץ ישראל, רוב רוי, והציבה במוזיאון. השחקן חיים טופול, ידידו הטוב של רחבעם זאבי ז"ל אמר: ימים כלילות היינו רובצים בעליות גג ובמרתפים מעופשים, מחטטים ומחפשים ספרים ומפות עתיקות של ארץ ישראל. חלק גדול מזמנו בילה בספריית ארץ ישראל הפרטית שלו המכילה בלי גוזמה, אלפי ספרים... יחד הבאנו פעם מלונדון את ספינתו של חוקר ארץ ישראל רוב רוי והצבנו אותה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. הציונות היא ציונות של טרנספר ב-1988 הקים את תנועת "מולדת" ודיבר בפומבי על "טרנספר": "הציונות כולה היא ציונות של טרנספר", אמר למקטרגיו, "טרנספר של העם היהודי מן הגולה לציון, וטרנספר של הערבים מן הארצות השכנות לפלשתינה, שבאו לכאן על-מנת ליהנות ולהתבשם מן הרווחה שהיהודים הביאו לארץ הזאת. עכשיו הגיע שעתו של הטרנספר השלישי, הפרדות העמים, כדי שיפסיקו לרצוח זה את זה. אם טרנספר אינו מוסרי גם הציונות אינה מוסרית - הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון בהם יושבים במקומם של 80 כפרים או שבטים ערביים, שנקנו, סולקו ברחו או טרונספרו". סלט ערבי כך כתב גנדי בשובו ממסעדה תל אביבית: "שלום ליהודים, לפני כשבוע נקלעתי למסעדה תל אביבית עם חברים וכאשר הוגש לנו התפריט מצאתי בו מנה שהוגדרה בשם 'סלט ערבי'. שאלתי את המלצרית לפשרה של המנה הזאת והיא השיבה, שזהו הסלט הישראלי הרגיל שאנחנו מורגלים בו והשם 'סלט ערבי' ניתן לו כדי לגרות ולמשוך התעניינות של הסועדים. אני חשבתי שהמעשה הזה של בעלי המסעדה הוא לא במקומו, שיש בו משום רצון להתבטל מפני האחרים, אפילו סימן של התבוללות וטמיעה. אינני טוען שאין מזון האופייני לערבים, אבל מדוע הסלט שלנו צריך להיות 'סלט ערבי'. נטלתי את התפריט ותיקנתי בו את הסלט הערבי לסלט ישראלי, ושכחתי מכל העניין. ומכיוון שכך אני רוצה להגיד עוד כמה מילים על יצירה עברית שקיבלה אצלנו חותם ערבי. אבות-אבותינו בשטחים ההרריים של יהודה ושומרון בנו את המדרגים החקלאיים. הם ליקטו אבנים, ולעתים חצבו ונקרו בסלע, ובנו קירות אבן, שהחלקות מאחריהן מולאו בעפר. שם הם שתלו זיתים וזרו תבואה, ופיתחו חקלאות הררית למופת. בבתי הספר ובספרים קוראים למדרגים האלה בשם 'טרסות ערביות'. הערבים, שכבשו את הארץ הזאת, לא רק שלא בנו את הטרסות האלה, אלא שבהרבה מקומות אף ניוונו אותן, נתנו להלן להיהרס ולא תחזקו אותן. ובכל זאת קוראים להן 'טרסות ערביות'. 'טרסות ערביות'. אבל, אנחנו קוראים לכל דבר ישן ועתיק כיצירה ערבית, ועכשיו גם סלט הירקות עם הבצל, המלפפון והעגבניה נהיה ל'סלט ערבי'. אגב, לא הייתה עגבניה בארצנו ובעולם העתיק עד לגילוי אמריקה, שממנה באה העגבניה. לערבים יש 'זכויות' ביצירת כנופיות, ברצח אזרחים, בבוגדנות, בהסכם קורייש. הנה כי כן, התחלתי ב'סלט הערבי' וסיפרתי על חלקם של הערבים בתרבות האנושית בכלל, ובארץ-ישראל בפרט. נשוב לסלט ונאמר כי סלט הירקות העולה על שולחננו הוא ישראלי. שלום ליהודים". זעקי ארץ אהובה! "זעקי ארץ אהובה! ...אם הייתה ממשלה בישראל, ולא רק מועדון של פליטים פוליטיים שנפגשים, אוכלים ושותים ומתכננים את הנסיעות שלהם לחו"ל; ואם היה בישראל שר ביטחון בפועל, ולא אחד שמתעקש להתקרא כך - היו מכריזים זה מכבר על מוחמד דחלאן כמבוקש, ומורים את זרועות הביטחון לתפשו ולהביאו לדין או לחסלו כי הוא בן מוות!" (23.11.2000).
|