מי מפחד מאביגדור ליברמן

השבוע, כאמור, הפך המחול הזהיר של נתניהו וליברמן לשיגור מהלומות סביב נושא השגרירים. זה תשעה חודשים מטרפד נתניהו את ההצעות של ליברמן למינוי שגריר באו"ם. השניים אומנם ישבו והגיעו למועמד מוסכם – בתחילה היה זה אלון פנקס, אחר כך גלעד ארדן. אבל אז ביבי התחרט, והכיסא הכל-כך חשוב נותר ללא מינוי קבוע, מה שמסב נזק ישיר למעמדה הבינלאומי של ישראל.

לפני שבועיים, אחרי שארדן כבר נטה להסכים אבל נתניהו נמלך בדעתו ("אני צריך אותך פה", אמר לשר להגנת הסביבה), לליברמן נמאס. הוא הודיע לראש הממשלה באמצעות התקשורת כי החליט לשלוח לאו"ם את רון פרושאור, ששימש עד כה בהצלחה כשגריר בלונדון. נתניהו, שידע שהצדק עם ליברמן, בלע את הגלולה והבליג. בשיחה שקיים עם ליברמן הביע נתניהו השלמה עם מינוי פרושאור, והציע שבמקביל יישַלח יועצו הקרוב פרופ' עוזי ארד לשגרירות בלונדון. שר החוץ לא דחה את הרעיון, אך גם לא נתן את הסכמתו.

ואז מישהו בסביבתו של ראש הממשלה הצית מחדש את הבעירה. האמצעי: הדלפה ל'ישראל היום' שנתניהו הוא זה שבחר בפרושאור. לא זו אף זו: "נתניהו החליט", כך נאמר, "שארד יהיה שגריר בלונדון". ליברמן קרא את הידיעה והתפוצץ. שוב הוא לומד מהתקשורת על החלטותיו של ראש הממשלה.

ייתכן שהמדליף רצה להאדיר את שמו של נתניהו. אפשרות סבירה לא פחות היא שמישהו מלשכת ראש הממשלה ביקש דווקא לטרפד את המינוי של ארד. כך זה עובד בלשכה. מקור אחד טוען שההדלפה הייתה ברשות ובסמכות; מקור אחר טוען שממש כמו ליברמן, גם נתניהו רתח. הדלפות מסביבתו מקפיצות לו את הפיוזים. אבל גם אם המעשה לא היה לרוחו, ביממה שלאחר הפרסום ראש הממשלה ואנשיו לא עשו דבר כדי לפייס את שר החוץ. זה האחרון מיהר לעדכן את ארד ששגריר בלונדון הוא כבר לא יהיה. ליברמן, ייאמר לזכותו, לא רצה שארד ישמע בתקשורת על הדחתו מהתפקיד עוד בטרם נכנס אליו.

ואז היכה ההוריקן ליברמן במלוא עוצמתו. שר החוץ כינס את העיתונאים בכנסת והלם בנתניהו. "עוזי ארד לא יהיה שגריר בלונדון. פשוטו כמשמעו", הבהיר לשומעיו מיהו בעל הבית. "בין התחייבות לקואליציה להתחייבות לבוחר, נעדיף את הבוחר", אמר יו"ר ישראל ביתנו.

בהמשך השבוע הושגו הסכמות על חלק מהנושאים שבמחלוקת. עד לרגע האמת של מינוי פרושאור יש לפחות חודש. ליברמן רוצה שמינויו יבוא ממכסת השגרירים של משרד החוץ, ולא על חשבון 11 המינויים הפוליטיים הנתונים בידיו כשר החוץ. בסביבתו מסבירים שפרושאור הוא דיפלומט מקצועי, ולכן ליברמן "לא צריך להיענש" על כך שבחר אדם משורות המשרד לייצג את ישראל בזירה החשובה ביותר. ליברמן, למרות דימויו הכוחני, הוא בסופו של דבר איש של פשרות והסכמות. "אין כאן שום ניסיון להכתיב לראש הממשלה", הסביר השבוע ל'מקור ראשון'.

גם בהנחה שהמשבר התורן יחלוף, לא יהיה בכך כדי לתקן את מערכת היחסים הטעונה שבין ליברמן לנתניהו. השניים גוררים אחריהם מטען אישי כבד. הקילומטראז' המשותף שלהם החל לפני למעלה מ-20 שנה, כשני אנשים צעירים שיצאו יחד להרפתקה הפוליטית הגדולה מכולן – כיבוש הליכוד ומשם ללשכת ראש הממשלה. בזכות הדרך הארוכה שעשו יחד, ליברמן הוא כנראה זה שמכיר את נתניהו טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר. הוא היה מהראשונים שעלו על העגלה של ביבי, אך גם מהמקדימים לנטוש אותה. ליברמן לא נוהג להסביר מדוע עזב אז את תפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה אחרי שנה וחצי בלבד, אך לא קשה לנחש שברקע עמדה אכזבה עמוקה מהבוס.

ליברמן מעריך את נתניהו במובנים מסוימים, והשבוע אף טען ש"אם לא היה ראש ממשלה טוב, לא היינו בממשלה הזו". אך מאחורי המשפט המנומס מסתתר זלזול עמוק. הוא בז לחוסר ההחלטיות של נתניהו, לתפניות התכופות בעמדותיו, לאי-הסדר המאפיין את התנהלותו ולרגישותו לתקשורת. סקרים, אגב, הם התחביב הפוליטי היחיד שנותר משותף לשניהם. בכל השאר, ליברמן מנסה להיות תמונת המראה של נתניהו.

מי שמכיר את מערכת היחסים ביניהם, יודע שכאשר ליברמן אומר למיקרופונים "עברו שנתיים ואי-אפשר למשוך יותר. אנחנו (ישראל ביתנו) מבקשים תשובות ברורות, מה אפשרי ומה לא אפשרי" – הוא מתכוון לומר: אצלי לא מורחים. אני לא ביבי, שאומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע. אני לא שבשבת. כן אצלי זה כן, ולא זה לא. כשליברמן מצהיר "לא יכול להיות שהחלטות יתקבלו בלי תיאום ובלי הסכמה", הוא בעצם אומר: ביבי, תלמד איך עובדים, תעשה סדר בלשכה שלך, תפסיק לשלוח לי מסרים בתקשורת. וכששר החוץ מיתמם ואומר "ראש ממשלה בוודאי לא צריך את הקרדיט בעיתון, זה לא לכבודו", המשמעות היא: ביבי נלחץ מכותרות העיתונים, אני דווקא לועג לפרשנים ומעל לראשיהם מקבל את תמיכת הציבור, ולכן אין לי הערכה לרגישות הזו של נתניהו. אפילו התנצלות של ליברמן על שלוש דקות איחור, היא בעצם אמירה: אני לא ביבי שמאחר כרונית בחצי שעה. אצלי יש סדר.

למשקעים האישיים מצטרפת הפוליטיקה. ליברמן רואה עצמו כאיש המחנה הלאומי, אבל לא מהזן של ה'פיינשמקרים' מהליכוד – אלה שמתקפלים, מתקרנפים או מתעדנים. בתבונה פוליטית ובהתנהלות תקשורתית מבריקה אך פשוטה, נוגס ליברמן בליכוד מתוך כוונה שישראל ביתנו תתפוס בקרוב את מקומו. ההבדל בינו ובין מפלגת השלטון הנוכחית מתמצה במילה אחת: חוזק. אצלו אין בזאר בנוסח מרכז הליכוד, אין הדלפות בלתי נשלטות, אין דעות עצמאיות ואין חריגה מהקו. יש בעל בית, והוא עושה סדר. אצלו מילה זו מילה. שוב, בניגוד לראש הממשלה.

ליברמן הוא אכן אדם חזק בהרבה מנתניהו. בעוד ביבי מנסה להיצמד לסגנון זהיר ומחושב, שר החוץ שלו לא שם על-אף אחד. הוא אומר לשועי עולם דברים שהם לא אוהבים לשמוע – מה שמדלל את לוח הפגישות שלהם איתו – ונהנה מעימותים. נתניהו דווקא משמיע לבני שיחו רק זמירות שינעמו לאוזניהם. הבדלי האישיות האלה, לא פחות מיחסי הכוחות הפוליטיים, מעצבים את תפקודם של השניים זה מול זה.

כמו במיני-משברים קודמים, גם הפעם ליברמן נקט שפה של איומים, ונתניהו גילה סימני בהלה. הסיבות לכך אינן ברורות. נכון אומנם שממשלתו תלויה באצבעות של ישראל ביתנו, אך בדיוק באותה מידה, משרתו של ליברמן תלויה בקיומה של ממשלת נתניהו. די אם נקשיב להצהרותיו של שר החוץ שאומר השכם והערב, ובכלל זה השבוע, כי איננו מעוניין לעזוב את הממשלה. גם אם נאמין לגרסתו שלפיה אין קשר בין חישוביו הפוליטיים לבין מצבו המשפטי, ברור שהוא לא ישיש לוותר על תפקידו הנוכחי. כל זה מעצים את השאלה, מדוע מאפשר נתניהו את יחסי הסוחט–נסחט הקיימים.

לא רק הצהרות ליברמן מלמדות שאין בכוונתו לפרק את הממשלה, אלא גם העובדות היבשות. ליו"ר ישראל ביתנו יש די והותר סיבות מוצדקות לעזוב את הקואליציה. יותר מפעם אחת הציב אולטימטומים, אך ברגע האמת נשאר בפנים. הוא דרש את ברית הזוגיות, יזם את חוק הגיור הצבאי ועמד על מתן זכות הצבעה לישראלים בחו"ל – וכל המהלכים הללו נבלמו בשל התנגדות נתניהו או השותפות האחרות בקואליציה. למרות זאת, ליברמן לא פורש. אז נכון שהסקרים מצביעים על התחזקות מסוימת לליברמן, אבל זה עדיין לא צריך להלחיץ את נתניהו: אותם סקרים גם מלמדים שהליכוד הוא זה שירכיב את הממשלה הבאה. יתרה מכך, אם יש משהו ששוחק את מעמדו של נתניהו הרי זו סאגת האיומים של ליברמן, כך שלראש הממשלה בוודאי היה משתלם להציג דימוי של אחד שמסוגל לדפוק על השולחן.

מדוע אם כן מאפשר נתניהו לעצמו להצטייר כמי שמנוהל בידי ליברמן? מדוע אינו עושה כמעשה שרון בעת שהשותפות הקואליציוניות מתחו את החבל, ולכל הפחות מאיים בבחירות? מדוע אינו מבהיר מי כאן הבוס?

בלשכת נתניהו מסרבים להשיב לשאלות הללו, גם באופן לא רשמי. ראש הממשלה עצמו קבע מדיניות של אי-תדרוך עיתונאים. כתבים שמעוניינים להבין את הצד שלו, נתקלים בחומה בצורה. גם אילו רצו בכך, אין להם אפשרות להסביר לציבור מה עובר לנתניהו בראש. "אנחנו שותקים, ויש לנו סיבה", טוען אחד מאנשיו.

בכל הקשור למערכת היחסית עם ליברמן, ראש הממשלה ממדר אפילו את הקרובים לו ביותר. כך שאם מישהו מסביבתו מדבר, זה לא אומר שהוא גם יודע. על-פי מקור שנכנס ויוצא בלשכה, נתניהו שרוי במלכוד אמיתי מול ליברמן, ופשוט אין לו מה לומר. הפילוג בעבודה, שהוצג על ידו כמהלך שמחזק את הקואליציה, חיזק בעצם את ליברמן, שקיבל מעמד של לשון מאזניים. מתוך כלל סיעות הקואליציה, ישראל ביתנו היא היחידה שמוכנה לבחירות מחר. ש"ס במשבר פנימי ומפחדת מאריה דרעי. מצבו של הליכוד בתקופה האחרונה אינו מזהיר. סיעת עצמאות לא עוברת את אחוז החסימה. הבית היהודי טרם השלימה את האיחוד עם אחותה התאומה, האיחוד הלאומי. ביהדות התורה, באופן מסורתי, גם יום לפני סגירת הרשימות לכנסת עדיין משחקים ברוגז. רק לליברמן אין מה להפסיד. נתניהו מבין זאת ובולע את הרוק, כך מסביר אחד ממקורביו.

המידור הכבד בלשכת נתניהו מעלה שאלה נוספת: עם מי בעצם ראש הממשלה מתייעץ? מיהם "האנשים שלו"? היועץ הפוליטי שלום שלמה עזב ולא מונה לו מחליף. ארי הארו, שעסק גם הוא בפוליטיקה, פרש מזמן. מזכיר הממשלה צביקה האוזר הורחק ממעגל ההשפעה. אפילו לעוזי ארד, היועץ הנאמן שליווה את נתניהו במשך עשור וחצי, מחפשים תפקיד אחר, הרחק מהלשכה.

מי אם כך נשאר? ישנו נתן אשל, יועץ כללי לנתניהו שבין היתר ממונה על הקשר עם ראשי המפלגות. פונקציה מרכזית אחרת מול המערכת הפוליטית ממלאת פרח לרנר, המקשרת בין ראש הממשלה לכנסת, והשפעתה גדולה מכפי שיודעים. ניתן לומר שלרנר ויו"ר הקואליציה זאב אלקין הם שני הקביים שעליהם נשענת הממשלה. בלעדיהם, מצבו של נתניהו היה חמור בהרבה. וישנו גיל שפר, שממלא תפקיד כפול של מנהל הלשכה וראש מערך הסיורים. לאחרונה החל לעסוק גם בעניינים פנים-ליכודיים, אם כי זה לא המגרש הביתי שלו. הציר הדומיננטי כיום בלשכת נתניהו הוא שפר–אשל. הם הפכו להיות המוציאים והמביאים, ואירועי השבוע מוטלים לפתחם, לטוב ולמוטב.

בסערת הפוליטיקה, איש כמעט אינו זוכר שיש גם עניינים מדיניים שנתניהו וליברמן אמורים לטפל בהם. השבוע התכנסה בירושלים ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. ראשי הוועידה, מלקולם הונליין ואלן סולו, דיברו שם על מגמות מדאיגות, בעיקר בקרב הצעירים היהודים שלא חשים קשר לישראל. תופעות של דה-לגיטימציה למדינה היהודית, שבעבר לא נראו בארה"ב, החלו לצוץ שם לאחרונה. "היריבים שלנו מאורגנים היטב ופועלים באופן מתוחכם ושיטתי. כדי לגבור עליהם, גם אנחנו צריכים לעבוד במתואם ובאופן שיטתי", אמר הונליין.

בקרוב יחנכו השניים מרכז מדיה חדיש, שינטר ביקורות אנטי-ישראליות ברחבי העולם ויגיב להן במהירות. "בעולם של הניו-מדיה, אם אינך מגיב תוך שלושים שניות – הפסדת", הסביר הונליין. המרכז, שיפעל מניו-יורק, יהיה ראש החץ במאבק נגד מתקפת הדה-לגיטימציה. נותר רק לברך על כך שהמנהיגים היהודים באמריקה נאבקים למען ישראל. הרי אלה שבישראל עסוקים במאבק זה בזה.