השקר - אין לו רגליים

ננסה אפוא להציב ציוני דרך לַמדיניות הראויה ולהסברתה המתאימה.

ראשית, התכנים אשר נבטא לא יוכלו להיות פעלולים ופירוטכניקה, אלא ערכים מחשבתיים עמוקים, המולידים מסקנות מעשיות בדבר חוסנה ההכרחי של ממלכת ישראל. תומכינו יראו זכות לעצמם לתרום לכושר עמידתנו, ואף יודו לנו על הזכות הזאת – כי היא תהיה רק המעט שיוכלו להשיב כנגד השפע אשר יקבלו מאיתנו – ולא כפי שמסייע לנו היום "העולם", ב"עשיית טובה" תוך גרירת רגליים ובנימת בוז לַקבצנים, במידה שעדיין הוא מסייע.

והערכים הללו אשר יוכלו הגויים לקבל בהשראה מאיתנו קשורים לאמונת ישראל – אשר תשוב להיות נוססת בתוכֵנו – וקשורים לתרגומה המדיני והמִמסדי, קרי: מקדש אֱ-לֹהים בהר הבית כמוקד השראת השכינה, סנהדרין כהנהגה רוחנית עליונה, משטר של צדק, חסד ויושר-משפט, ארץ גדולה לעם גדול הנקבץ מתפוצותיו, שִגרת חיים המהווים דוגמה ומופת לרקמה חברתית הוגנת ובריאה, עשייה חקלאית וחומרית עשירה, ורוח נדיבה החופפת על הכול.

יש להדגיש כי אין מדובר רק בהשראה לְמרחוק; בית ועד חשוב להתקשרות הגויים אלינו יוקם בירושלים – אולי באתר 'ארמון הנציב', ואולי ייקרא 'בית תִקוַת האומות' – ובו תהיינה נציגויות למדינות ומגזרים שונים אשר יבואו להתקרב אל דרך ה'. המוסד הזה יוכל להתפתח עד לתחרות עם ארגון האומות המאוחדות – והוא יהיה שונה ממנו בכל המִפתַח שבין ניו-יורק לציון, בין שנאת ישראל לבין אהבת ה' וישראל עמו, יחד עם יוזמות יצירתיות להאדיר ולבצר את ממלכת ישראל מול המתנכלים לה בחומר וברוח.

ומתנכלים שכאלה בוודאי שיהיו. יש להודות שהסרת המסֵכות וגילויי האמת מצידנו אף יחריפו ויעצימו את השנאה כלפינו מצידם של אלה אשר שנאתם מצדיקה את קיומם או מהווה להם "עיקר-חיים". לכל זאת עלינו להיערך בשׂום שכל, ולחפש כבר מעכשיו גרעיני תמיכה ואהדה חדשים אשר יוכלו למלא את מקומם של אלה אשר ישובו מאחורינו.

שב"ד זיהה מוקדים כאלו, בשנות ה-60, בקרב המדינות המתפתחות דאז באסיה ובאפריקה – וגם מדינת ישראל עשתה כמה מאמצים בכיוונים אלה. בדרך כלל נכזבה תוחלתן של יוזמות-הסיוע ההן, באשר הסיוע (ובעצם: המתת) היה רק כלכלי, מסחרי וביטחוני, וחסר את כל ממד העומק של בשורת ישראל המשיחית אשר יכולה הייתה ליצור חיבור הדדי, מושרש ופורֶה.

כיום, דומני שעלינו להתמקד בְּאוכלוסיות גדלות והולכות של פורשי הכנסייה, "פוסט-נוצרים" אשר מבינים כי האתוס הנוצרי הינו ריק וחלול, התרים אחר דרכי מילוי עמוקות וחדשות. מן האוכלוסיות הללו – שואפי טוב ואנשי אמונה, על-פי דרכם – יכול שיֵצאו "בני נוח" רבים וטובים, ואם נשכיל להתחבר אליהם בדרכי אמת נוכל לבנותם ולהיבנות מהם בכל המישורים (לרבות כמובן גם במיצוי כוחם הפוליטי במדינותיהם). גם שב"ד – לפני חמישים שנה – כבר היה ער לקריסת המסגרות המסורתיות במערב, וכתב כי "על-פי המקורות הנוצריים של התרבות המערבית בעצמה, ומתוך המגע הקרוב שהיה לתרבות זו עם היהודים בתוכה במשך תקופה ארוכה, נמצא המערב דרוך מלכתחילה למעשים של גַדלוּת מצִדנו, ובפינה מסוימת של נפשו אפילו מתאכזב הוא כאשר ידיעות על מעשים כאלה אינן מגיעות".

די לנו אם ניטול כמקרה-מבחן את טיהור הר הבית על-ידי ממלכת ישראל. אין כל ספק שהעולם המוסלמי ירים קול זעקה עד לב השמים, כל תומכיו ומקושריו בכל היבשות יצטרפו למסכת חסרת תקדים של גינויים ואיומים, וחלקים מן "העולם הנוצרי" יתנגדו בכל כוחם גם משיקוליהם שלהם – עד כדי צעדי איבה כנגדנו.

מולם יעמדו טובי הגויים, אוהבי ישראל, אלה אשר כבר עתה מתפלאים עלינו – ואינם מבינים באמת – הכיצד אין אנו מקימים לאלתר את בית המקדש... אני מעז לומר שהם רבים יותר מכפי שנִדמֶה (כולל המוני אדם במזרח הרחוק), מפני שרובם "מסתתרים בָּארון" נוכח מדיניות השקר והרפס שלנו, ולוחשים לעצמם בערך כך: "מה לנו כי נביע את עמדותינו בשעה שבעלי הדבר, עם ישראל ומדינָתו, מתכחשים לאמיתם? אין לנו אפוא למי לסייע, ומוטב כי נשתוק".

שב"ד ציין נקודה חשובה שלא מרבים להיזכר בה, והיא שבעֵת הלחימה החזקה כנגד השלטון הזר הבריטי נרשמה תמיכה מפתיעה בקרב אומות העולם ממובילי תרבות והגות ולפעמים אף ממנהיגים מדיניים (ראינו זאת גם לאחר מלחמת ששת הימים, ואפילו לאחרונה – כהבלחה של רגע – לאחר מלחמת לבנון השנייה). על כן הוא תבע וחזה כדברים האלה: "אם נשוב לדרך היוזמה וחֵרות-הרצון להשלמתה של גאולת ישראל, הרי שכבר לא רק בעצם השיבה הזאת נוכל לתבוע אמון ותמיכה, אלא גם בכל כוח הפרסטיז'ה הנסתרת אשר הספיקה מדינת-ישראל לרכוש לה בינתיים, מתחת למַעטֶה השֵם הרע אותו עשתה לה המדינה בגלוי".

ובמבט לעתיד – אין ספק כי לא די במדיניות חוץ ובהסברה, ולוּ-גם ברוח הדברים שכתבנו. הביטוי הייצוגי חייב להישען על מעשה מדיני ברור וחד-משמעי כאן על סדן הארץ – כזה אשר "מזמין" ומושך גילויים של אמפתיה. רמזתי לכך במעשה טיהור הר הבית, אך מדובר כמובן במכלול שלם, או במונח לועזי: באופנסיבה נועזת, רחבת תנופה, להתחדשות חיי ישראל בארצו – אשר השדה המגנטי שלה יחולל אופנסיבה תואמת ברחבי העולם לתמיכה בה, להצטרפות אל הכוח העולה, ולבלימת כוחות החושך המושכים את העולם לאחור, אל המדבר הרוחני.

ראשית, מדגיש שב"ד כי "כל עניין השלום הנצחי ומלכות השכינה אינו בעצם בשורה שאנו נושאים לַגויים כי אם אידיאל המועמד לפנינו, לצורכי חיינו שלנו; ואם באמת מביאים אנו משהו גם לָעולם החיצון ... הרי זה נותר להתבטא רק בעצם הדוגמה של חיינו לשמם – על כל האידיאלים הקובעים את דמותם".

זאת, משום שהיהדות איננה דת מיסיונרית אלא מגילת חיים של התייחדות לאומית בארץ ישראל, אבל בכל זאת מגלמת היא בתוכה גם בשורת אמת לכל באי עולם, אשר נקראים להימשך אל האור הבוקע מציון, כנבואת ישעיהו על הגויים האומרים זה לזה: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ב' ג').

ובכן, עומדים אנו מול שתי מגמות אשר עלולות להיראות כסותרות, אבל באמת תנופת חיינו הלאומיים מכילה את שתיהן גם יחד: "מצד אחד ישנו העניין הישראלי-האָנוכי להרגיע כל התנגדות שֶבָּעולם [ולהשקיט את הקמים כנגדנו] ... ואילו מצד שני ישנה הכרת האחריות והשליחות, להשלטת מלכות השכינה בעולם – על-פי בחירת הבורא ומטעם הבריאה כולה ... והחתירה המעשית לנצח ישראל מִתלַווית אפוא ביחס-הרצון ובמשימה המתמדת לשאת ולהעלות את העולם עִמה". במקום אחר ניסח שב"ד את הרכב שתי המגמות הללו כ"אָנוכיות רחומה" – ביטוי הנשמע פרדוקסלי אך נושא את אמת חיי ישראל בשלֵמותם. הגויים מתקשים מאוד לקלוט את הכֵּנות שבצירוף הזה – והקושי הזה מתורגם גם לשנאה העלולה להתפרץ בפראות רצחנית – אבל אין זה משנה את חובתנו לדבוק באמת חיינו, לייסד ולהנהיג בָּרמה את מלכותֵנו בָּארץ, ובתוך כך גם להגביה מגדלור לַגויים.

על-רקע זה, מבחן מדיניותה של המדינה דהאידנא עלול להביך בעליבותו ובקטנותו. מעולם לא חרתה המדינה על דגלה את אמונת ישראל, דיבורי מנהיגיה על "נחלת אבות" וכדומה נאמרו רק בתחום הפולקלור, ו"הזכות ההיסטורית" לא תורגמה לשום חובה ומחויבות מדינית רצינית. אם שב"ד ביקר בשנות השישים את החנקת הרצון לשחרר את הארץ כולה, בין שני הנהרות, ואת ההִתבצרות ב"גבולות החלוקה" – מה נאמר אנו כַּיום? הנה, ניתנו לנו חבלי ששת-הימים ואיבדנו את רובם למען ה"שלום" תוך הרס עיר ועשרות יישובים פורחים, את הר קודשנו הסגרנו בידינו לָאויב אשר השתלט על ארצנו כשהילכנו גָלויות, עומדים אנו בעידן של חידוש גזירות הספר הלבן על ההתיישבות, במחוזות אשר מדינת ישראל מפחדת להחיל בהם את ריבונותה פן יבולע לַדמוקרטיה, ומנהיגיה אף מצהירים על נכונותם לייסד מדינה ערבית בלב ארץ ישראל ולגרש לשם כך רבבות יהודים, ככל שיידרש.

ואת הדברים הללו מנסָה מדינת ישראל "להסביר", בתקווה שהגויים ישתכנעו כי חתירתנו לשלום אמיתית היא, כי נכונותנו לייסד מדינה פלשתינית היא כֵּנָה ורצינית, ובקיצור – שיאמינו לכל השקרים שאנו מפיצים, אשר אינם אומנם שקרים כשלעצמם (כי כשלעצמם הם דווקא נכונים, לא-עלינו), אלא בהיותם סותרים מן היסוד את כל אמת חיינו, את שורשינו מִקֶדֶם ואת ייעודנו בבניין המקדש ובייסוּד מלכות בית דָוִד.

וזהו הדבר שאמרנו – ששקר איננו ניתן להסברה, וכל "הצלחה" עתידה להתפוגג. דומה הדבר לניסיון לשווק קוקה-קולה לאמריקנים, בעוד שבַּסתר מצפים מאיתנו לְיַין המשומר מגפני נחלת יהודה, ואילו אנו עצמנו (קרי: מנהיגי המדינה, שריה ויועציה ודַבָּריה) מְכַחשים בַּיין הזה ויורקים בפרצופם של הכורמים המנסים לרענן את הגפנים אשר יָבשו.

נמצאנו אומרים כי הרבה לפני שנוכל "להסביר" לגויי העולם הסברה ראויה לשמה, עלינו לעבור בעצמנו מהפך אמוני ותרבותי עמוק ומקיף ביותר, ובוודאי זהו תהליך ממושך הזוקק הנהגה חדשה, שיטה חדשה, מורים חדשים, ואולי אף גננות חדשות. לפי זה, לכאורה, עלינו להתמקד רק בייזום התהליך הזה ובהנחלת עיקריו לכל קהל ישראל. מוקדם מאוד עדיין לעסוק בכתיבת מאמר על טיב ההסברה אשר תנהל ממלכת ישראל העתידה – או מדינת המעבר שתקום, לכשתדעך מסגרת המדינה דהאידנא, לקראת גיבוש המסגרת החדשה – אלא שמקובלנו שהקב"ה אינו מקפח שכר טִרחה בְּדָבָר טוב שעוד לא בא לָעולם, והלוואי שכך גם אתם, הקוראים...