סוף סוף התפנה
אמנון לוי משרטוט דיוקנאות של איקונות תרבות כפנינה רוזנבלום ויוסי גיספן, והפנה את משאביו לעניין רציני - חטיפת
גלעד שליט. "פנים אמיתיות" של לוי לא הצטיינה עד כה בכתבות תחקיר מעמיקות, ולא ניפקה גילויים סנסציוניים. אפילו כשהלך לוי לבדוק מה מסתיר הרב
עובדיה יוסף מתחת לשמלה, הוא שב בידיים ריקות.
"כשלקחו את גלעד" סימן, לכל הפחות, שלוי מכוון שוב לגדולות, ולא לאילן רבינוביץ'. הסרט פומפם בפרומואים של ערוץ 10 תקופה ארוכה, כשהוא מתהדר בטייטל היומרני "הסרט החשוב של השנה". הוא הבטיח להציג - לראשונה-בלעדי-חשיפה ואיך שלא תרצו - את הפרטים המלאים על תקרית חטיפתו של שליט.
התחקיר של מערכת פנים אמיתיות אכן הצליח לשרטט תמונה רחבה של מאורעות אותו יום עגום ביוני 2006, לרבות הכשלים המבצעיים והמודיעיניים שקדמו לאירוע, ונגיעה קצרה מאוד - נזיפה, ליתר דיוק - בטיפול שהגיע אחריו, ובעיקר בעובדה שכולם יצאו נקיים מהמקרה (למעט חייל חטוף אחד, שני חיילים הרוגים, חייל אחד פצוע קשה ועוד כמה חיילים שצולקו בנפשם). השחזור היה מוצלח יחסית, והצליח להיות לא מביך וחובבני מחד, ולא אובר-דרמטי מאידך (אם כי הבחירה בנעימת "רקוויאם לחלום" כמוסיקת רקע הייתה בהחלט דרמטית - וגם אירונית). הוא הצליח להסביר גם לצופה שלא היה בקרבי מה בדיוק קרה, איך פעלו המחבלים ואיך הגיבו כוחות צה"ל.
לא הכל, אבל כמעט
לא הכל עבר בשחזור, אם ממגבלות תקציב וזמן ואם משום ששחזור שכזה מבקש להיות אילוסטרציה לאירוע, ולא דרמטיזציה שלו. כך, למשל, התקשה הסרט להעביר את השאננות שתופסת לוחמים המכלים ימים ולילות בגזרה רגועה; או את מהומת האלוהים שמתלווה לאירוע בסדר גודל כזה. אלו גורמים ששיחקו תפקיד מרכזי בכישלון. לוי הצביע עליהם בראיונות ובקריינות, אך קשה למי שלא נכח בסיטואציות דומות להבין את עוצמתם ואת תרומתם הנפסדת לתוצאה העגומה.
שחזור הקרב המשולב סייע להבין את אופי פעולת המחבלים, והסרט הצליח להצביע על רוב הכשלים באירוע, למן התפיסה המבצעית המוטעית, עבור בהעברת המודיעין והפנמתו, וכלה בניהול הקרב ובבעיות שליטה ופיקוד.
עם זאת, הסרט לא נגע כמעט בכשלים מבצעיים ברמות הטקטיות הנמוכות. מה שנקרא בשפת העם - הש.ג. יתכן שבצדק, שהרי ממילא מגלגלים אצלנו הכל לשערו של הש.ג., מה עוד שחיילים ומפקדים זוטרים לא צריכים להישפט על תקלות מבצעיות במשפט ציבורי - בניגוד לבכירי הצבא והממשל. אך אירוע החטיפה, כפי שציין גם האלוף במיל.
גיורא איילנד שעמד בראש ועדת החקירה הצה"לית, היה תוצר של שרשרת תקלות בכל הרמות. סרט המתיימר להציג תמונה מלאה של התקרית צריך היה להצביע - מבלי להתייחס לגופו של אדם - גם על הכשלים ברמות הנמוכות שהובילו לכישלון הכולל. בסופו של דבר, גם כשלים אלה הם תולדה של כשלון מערכתי עמוק יותר, ברמות הגבוהות יותר.
על פני השטח
תפוח אדמה לוהט במיוחד שלוי לא ממש הצליח להסיר את נייר הכסף מעליו היה חלקו באירוע של מפקד טנק שני שצפה במחבלים עוזבים עם שליט לכיוון עזה, אך לא קיבל אישור לירי. כפי שציינה בהמשך קצינת חמ"ל, הפקודה הצה"לית במקרה חטיפה, הידועה כ"נוהל חניבעל", קובעת שיש לירות בחוטפים למרות הסכנה של הרג החטוף. זו אחת הפקודות הקונטרוברסליות בצה"ל, והיא כמעט ואינה מטופלת בדיון הציבורי. לוי והתחקירנית שיר קופליס הצליחו להגיע אל אותו מפקד, שאול טחנאי (שאמנם העדיף שלא להתראיין, אך שלח קלטת בה הוא מציג את דבריו). זו הייתה הזדמנות פז עבור לוי - להציג את נ"והל חניבעל" מבעד לעיניו של מי שהיה אמור לקיים אותה, ולחיות כל חייו עם השלכותיה. לוי לא הרים את הדיון למישור הערכי או האסטרטגי, אלא הותיר אותה ברמת הכשל המבצעי - מתי התקבל אישור הירי, באיזה כלי בוצע הירי וכו'.
הטיפול הזה משקף נאמנה את "כשלקחו את גלעד" - סרט עשוי היטב, מעניין ואף מרגש לרגעים, אך לא מעמיק דיו. בסיום הסרט סיפר לוי כי הגיש את תחקירו לשב"כ ולצה"ל, כדי לקבל את תגובותיהם. אני מניח שאלמלא היה מדובר בדיני נפשות, היו מגחכים בגופים האמורים. "כשלקחו את גלעד" אינו תחקיר עיתונאי שחושף פרטים חדשים. כל מה שנאמר בו ידוע היטב לגורמים הרלוונטיים, ואין בו דבר שיגרור ועדת חקירה נוספת.
כשגדי סוקניק עשה את "קול אנשי הדממה" על אסון השייטת מ-1997, הוא הציע עיון מחודש במקרה מזווית אנטיתטית לזו של ועדת החקירה הצבאית. "כשלקחו את גלעד" רק מספר לציבור את מה שבצבא כבר יודעים. הוא חשוב, כפי שכל עניין שמשאיר את סוגיית גלעד שליט על סדר היום חשוב, אך הוא אינו מציע מסקנות מרחיקות לכת או דיון ציבורי חדש. הוא רק מזכיר לנו שמלחמה זה עסק אכזרי, ושבמדינתו הקטנטונת, גם אלף הצלחות מבצעיות לא יקהו את הכאב של כישלון מהדהד אחד.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
