בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
למה כולם רוצים להרוג את ג'יימס ליפטון?
|
הוא הצליח להשפיל את טום הנקס ולגרום לאנג'לינה ג'ולי לספר על ההרפתקאות המיניות שלה מגיל 14 ● לכבוד העלייה של עוד עונה של "סטודיו למשחק", ניב שטנדל מנסה לברר - מה יש במראיין היבשושי והפומפוזי שממוטט את כל כוכבי הוליווד?
|
הפך את ראיונות הסלבס לעבודה עיתונאית מצויינת. ג'יימס ליפטון [צילום מסך-עכבר העיר]
|
|
|
|
|
העונה ה-17 של התוכנית "סטודיו למשחק" הביאה אותי למסקנה הבאה: ג'יימס ליפטון צריך למות. למסקנה הזו הגעתי מארבעה מקורות שונים: 1. " משפחת סימפסון", בה התארח ליפטון ומצא את בן דמותו המצויר נרצח. 2. סאטרדיי נייט לייב, שם התעלל וויל פארל בדמותו של ליפטון. 3. הסרט הקצר "ג'יימס ליפטון מת", שמציג את ליפטון מגיע לגן עדן ולא מרוצה מהופעתו של אלוהים ומהעובדה שהוא מדלג על השאלון של ברנאר פיבו. 4. "סטודיו למשחק", שם ג'יימס ליפטון מגלם טיפוס די מרגיז בשם ג'יימס ליפטון. מכל אלה עולה, כאמור, מסקנה אחת, חדה וברורה: ג'יימס ליפטון צריך למות. ויפה שעה אחת לפני שהוא מגיע לראיון השלישי עם טום הנקס. אז למה כולם רוצים להרוג את ליפטון? פשוט משום שיש משהו מעצבן בנוכחות שלו, כנראה. בפומפוזיות, במתק השפתיים, בפנים החתומות לכאורה בהן הוא מקבל כל משפט - ומתפרץ מדי פעם בבת צחוק קולנית ומפתיעה - ובאווירה הסכרינית, המנופחת ומלאת ההדר המוגזם שהוא משרה על הסטודיו למשחק שהוא מנהל.
|
ג'יימס ליפטון עושה את "סטודיו למשחק", בגרסתו הטלוויזיונית, מאז 1994. האורח הראשון שלו היה פול ניומן, ובדרך עברו עוד כמה שכבר אינם איתנו, כמו ג'ק למון, אנטוני קווין ו דניס הופר. בסטודיו התארחו כבר מעל ל-200 אורחים. הוא משודר ל-125 מדינות בעולם. אצלנו הוא אפילו זכה לגרסה מקומית, עם עמנואל הלפרין בתפקיד ליפטון. בקיצור - עם ההצלחה הזו אי-אפשר להתווכח. האם זו הסיבה שכולם שונאים את ליפטון? האם מדובר בקנאה בהצלחה הפנומנאלית של אדם שכל כישוריו מתמצים בניהול שיחה רהוטה ומתוקה מדבש עם כוכבים הוליוודיים? יתכן. ויתכן שכולם פשוט נרתעים מצורת ההגשה של ליפטון, שהיא כל-כך רכה, מלטפת ומפליגה בשבחים מצד אחד - אבל כל-כך עצית ויבשושית מצד שני - שקשה לעכל אותה. במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" טבע פארל את המונח "Scumtrulescent" - אין מילה כזו, ולכן המושג בא להביע את ההתפעמות של ליפטון משחקן כלשהו באופן שלא ניתן אפילו לבטא במילים. כן, כזה הוא ליפטון - מתרגש משחקנים כמו מעריץ בן שש, ושומר על פאסון כמו דוד בן 60. וכשאומרים כולם נרתעים, צריך להזכיר גם את מי שלא נרתע - כלומר, את כל השחקנים שזורמים אל הסטודיו, ומנפקים לו את רגעיו היפים. לליפטון כבר יצא שם כמסחטה אגדית של כוכבים, אחד שמסוגל להוציא מהם את הוידויים המפתיעים ביותר, הרגעים המביכים ביותר והציטוטים המרגשים ביותר. את טום הנקס, למשל, הוא שכנע להגיד את מה שהוא כל-כך שונא: "אמא תמיד אמרה לי שהחיים הם כמו קופסת שוקולדים". מג'ולי קאבנר, שנמנעת באדיקות מלהשתמש בקולה של מארג' סימפסון בחיים האמיתיים, הוא הוציא את הדיבוב (לא שהקול האמיתי שלה שונה בהרבה).
|
כן, יש לליפטון את היכולת הזו. ל"סטודיו למשחק" יש את היכולת הזו. הוא נוטע בשחקנים הרגשת גדולה כל-כך מפוארת, גם אם לפעמים מוגזמת, שהם מוצאים את עצמם משתפים פעולה, משתחלים בטבעיות לכורסת האורחים, מרגישים בה בנוח ומתחילים לשפוך. ליפטון, מצדו, עושה כמיטב יכולתו כדי להגיע לראיון מוכן יותר מצה"ל להכרזה על מדינה פלשתינית. הוא מגיע לאולפן מצויד בעשרות פתקים, המבוססים על תחקיר שלא היה מבייש מגייס סוכנים בשב"כ. במהלך הראיון הוא נוהג לשלוף, בגאווה מופגנת, פרטי טריוויה מפתיעים. לא תמיד יש טעם רב בשאלה, אבל תמיד אפשר לראות את ליפטון נהנה לראות את אורחו מופתע מאיכות התחקיר. בסדר, כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. אם לליפטון מותר להתפעל מכישורי המשחק של ג'וליה רוברטס, למה שהיא לא תתרשם מכישורי העיתונאות שלו? למרות הזלזול בליפטון והסלידה ממנו, צריך להודות ש"סטודיו למשחק" היא לא רק תוכנית מצליחה, אלא גם מאוד מוצלחת. בניגוד ליומרות שלה, היא לא תמיד מספקת הצצה מעמיקה לדרכי העבודה של השחקנים ולפן הטכני יותר של המקצוע. אבל בכל הקשור לקהל הרחב, בזה גם כוחה - היא פחות מקצועית ויותר בידורית, אך מבלי להידרדר למקומות צהובים ונמוכים של סקנדלים, רומנים ובעיות אישיות. ליפטון מגלגל שיחה אינטליגנטית ונעימה עם מרואייניו, ומצליח לחשוף את האדם שמתחת לשחקן-כוכב, אך כל זאת מבלי לרדד את השיחה, לחפש סנסציות ואפילו לפגוע בפרטיותו של המרואיין. זו הסיבה שכוכבים רבים כל-כך נוהרים אל הסטודיו. הם יודעים שגם אם ליפטון יפתיע אותם באיזו שטות נעורים מתקופת הקולג', הוא ינהג בהם ב כבוד מלכים, לא יפתח פצעים ולא יזרה מלח. הוא מעריץ נלהב של שחקנים בכלל ושל כוכבים בפרט, ובסטודיו שלו הוא לא מתכוון לשחוט פרות קדושות. רק להעלות להן זבחים. התוצאה היא ש"סטודיו למשחק" - למרות הפאתוס, למרות הפומפוזיות הקפואה של ליפטון (זה נשמע כמו אוקסימורון, אבל לא אצל ליפטון), למרות האובר-דרמטיות, למרות המינון הגבוה מדי של מחיאות כפיים - היא שעה טלוויזיונית מרתקת, שבה יכול להרגיש בנוח מי שרוצה להכיר את חיי הכוכבים, אבל נרתע מהחטטנות של הפפראצי וערוץ E, או פשוט לא מתעניין בהיבטים הרכילאיים של החיים האלה. מי שרוצה להציץ בכוכבים לא דרך הפריזמה של הקוקטיילים והחתונות, אלא דרך הפריזמה של הקורסים למשחק וחדרי החזרות. בסטודיו של ג'יימס ליפטון זה קורה. אפשר היה לעשות את זה עם קצת פחות "ליפטון", אבל לא בטוח שאפשר היה לעשות את זה בלעדיו.
|
|
|
סטודיו למשחק, שידור יומי, 23:25, ערוץ 8
|
|
תאריך:
|
04/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
04/10/2011
|
|
ניב שטנדל
|
למה כולם רוצים להרוג את ג'יימס ליפטון?
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
אלון לוין
|
5/10/11 08:09
|
|
השופטת: ד"ר איריס רבינוביץ-ברון, בית משפט השלום, נתניה
|
|
|
לקולינריה האיטלקית יש בארץ לא רק עדנה, אלא גם עדיפות ברורה על פני כל קולינריה אחרת, לפחות בעיניהם של מרבית הגסטרונומים שלה. עובדה שכבר שנים רבות זוכה מטבחה של ארץ המגף להיות גם חביבו של הסועד הישראלי המצוי. הצרה היא שמרבית המסעדות אינן מצליחות לייצג את המטבח הזה כראוי. אחת מהן, למשל, היא "ארנסטו" התל אביבית (רחוב בן-יהודה 90);
|
|
|
בשנים האחרונות שימשה הטלוויזיה הישראלית כמוקד פיתוי לא קטן לרשתות האמריקניות. אלה מיהרו לקחת את הפורמטים המצליחים בגרסת הכחול-לבן, ולנסות להפוך אותם למוצר שיכבוש גם את הצופים האמריקנים.
|
|
|
נפתח בבשורות הטובות: יש אמת בפרסום. הסרט "א' תחסל אותם", העוסק בפרשת קו 300, עמד ברף הציפיות הגבוה שהציב המסע היח"צני האינטנסיבי שקדם לו. מדובר בתוצר של עבודה עיתונאית מקצועית ואמיצה, שכללה בין היתר עתירה לבג"ץ בדרישה לחשוף חומר סודי גנוז. אכן, בית ספר לדמוקרטיה. אין זה מובן מאליו בעידן שבו ההון, השלטון והעיתון מנהלים מערכת יחסים של גילוי עריות לעיני כל.
|
|
|
סיפור עלייתם והתיישבותם בארץ ישראל של יהודי תימן, עוד מתחילת המאה שעברה, וגם לאחר קום המדינה, מופלא ומרתק אך לווה בלא מעט אירועים ופרשיות טרגיות שנגרמו כתוצאה מהתנשאות, זלזול ואף התנכלות מצד המוסדות ואנשי הישוב הוותיקים בארץ כלפי עדה זו. המפורסמות שבהן: גירוש התימנים מכנרת בשנת 1930 ו"פרשת ילדי תימן": היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בשנות המדינה הראשונות.
|
|
|
|