אנחנו מתקרבים ל-8 במרץ ליום האישה הבינלאומי. במאמר זה אפנה מבט לעבר זקיפות קומה של נשים בסיפור המקראי, ומתוכו לשאוב תכני זקיפות קומה לחיינו בשנת 2022. נשים רבות במקרא משתמשות בכוחן על-מנת לקדם מהלכים - כמו לזכות בחוויית האימהות וכדי לקדם מהלכים ציבוריים אחרים, שעשויים להיות משמעותיים בחיי החברה.

חוה אמנו נטלה יוזמה ובצעדים שנקטה שינתה, לטוב ולרע, מהות חיים אנושיים. היא הייתה זו היוזמת של המהלך, שהעניק משמעויות חדשות לחייה של החברה. יעל אשת חבר הקיני, בת למיעוט לאומי, נקטה יוזמה ופיתתה את סיסרא שר צבא יבין מלך חצור "וַתְּכַסֵּהוּ בִּשְׁמִיכָה". מלאה את רצונו "וַתַּשְׁקֵהוּ". בהריגת סיסרא הביאה אישה בתושייתה ובאומץ ליבה לחילוצה של חברה משעבוד לשררת יבין מלך חצור.

רות המואביה היא למעשה מהגרת עבודה זרה בעיר בית לחם. בסיוע חמותה האלמנה הצליחה לשבות את לב בועז מעמודי התווך של העיר, וטוותה בכוח אישיותה המקרינה חוטי משפחה ושושלת בעלת חשיבות היסטורית עתידית. אחד מצאצאיה דוד בן ישי, המשנה דפוסי חיים בחברה הישראלית.

האישה אסתר הפעילה את כוח אישיותה כדי לנווט מהלך היסטורי גורלי בממלכת פרס מול סכנת הכחדה ממשית לעם ישראל, אותה הובילה רשעותו של המן. אסתר האישה תרמה לשינוי מהלך גורלי בממלכת אחשוורוש.

האישה תמר אשת ער גייסה כוחות נפש כבירים כדי לתת ביטוי לנשיותה. היא יצאה למאבק חסר סיכוי להשגת מבוקשה לזכות בחוויית האימהות, אותה ביקש יהודה לגזול ממנה. היא הצליחה במשימה וזכתה בזרעו של יהודה ברחמה.

בנות צלופחד לה השלימו עם מוסכמות מקפחות נשים בדיני ירושה. הן משמיעות קולן בתקיפות ויוצרות תקדים משפטי, שהוא פרי הקשב להתנסחות קולחת, רהוטה וחסרת פשרות של נשים התובעות את זכויותיהן.

המקרא מפגיש אותנו עם נשים יוזמות המחוללות שינויים חברתיים. הן אינן אדישות לגורלן האישי ולגורל החברה בכללותה. נשים רבות המניע אותן לפעולה זו המודעות לעוול שנגרם לאישה, כמו תמר אשת ער, המממשת כמיהה נשית לאימהות אפילו בדרך של עורמה. אך מה שבולט הן הנשים, שמניע אותן דחף מצפוני לתיקון עוול הטמון בבסיס החוק. זה בלט במיוחד במחאת בנות צלופחד, ששינו חוק, שפגע קשות בנשים.

המקרא פורס דוגמאות רבות של נשים מנווטות, שעוצמתן המוסרית והערכית היא מופת לחברה בתוכה הן חיות ואף מובילות את החברה בכללותה למקומות חדשים וטובים.

מטרתי, שמוסר ההשכל של סיפורים אלו ימומש בחיינו כאן ועכשיו. אסור שמוסר ההשכל של הסיפור יישאר תחום ב-ד' אמות של הכתוב, ולא יקרום עור וגידים כמופת וסמל לחברת הנשים כיום, כשבאוצר החליטו לגזול מנשות ישראל פנסיה בגיל, שהן עדיין יכולות ליהנות ממנו. נטלתי מהסיפור המקראי סיפורי נשים, שלקחו גורלן בידיהן ולא נתנו לגבריות שוביניסטית להכתיב להן מהלכים. חובה עלינו להשאיר לנשים להחליט מה טוב להן.

אם אישה רוצה להמשיך לעבוד עד גיל 67 ואפילו 70 והחברה נהנית משירותיה יש להיענות לה, במיוחד אם האישה חשה, שהיא ממצה את עצמה ויש לה עדיין כוחות פיזיים ונפשיים להמשיך לעבוד. יש לדחות על הסף החלטה הכופה על נשים להוסיף להן עוד שנות עבודה. דווקא אנחנו הגברים חייבים להיות סולידאריים ולהטות כתף כדי לאפשר לנשותינו ליהנות מפנסיה בתקופה של קשישות מוקדמת. תקופה שמחוגי שעון הבריאות התחיל לשיח להן שיח כואב.

יש לדחות שררה בלתי נסבלת, שמחייבת את כל הנשים לעבוד גם בעשור השביעי לחייהן עד שיזכו לראות את כספי הביטוח הלאומי וקרנות הפנסיה. הגברים חייבים להביע סולידריות עם נשותינו. לא להשאירן בודדות במערכה. בל ננהג כמו שנהגה החברה המקראית עם תמר אשת ער, שנותרה בודדה במערכה למימוש זכויותיה לחיים ולאימהות. חייבת להתנהל מערכה למען זכויותיה של כל אישה ליהנות מפנסיה, כשעדיין כוחותיה עמה. לא לדחותן בשרירות לב רק ל"יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים, אֲשֶׁר תּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפָץ" (קהלת י"ב 2).

האקרוסטיכון היפה של "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" בספר משלי פרק ל"א אסור שיונח רק כשיר הלל לאישה על שולחן השבת. הוא חייב לצאת מתחום הריטואל, לקרום עור וגידים של מאבק חסר פשרות לביטול מיידי של חרפה בלתי נסלחת בעצם הכוונה להטיל על נשותינו עוד שנות עבודה.