חג הגאולה - י"ט כסלו הוא חג זיכרון נס הצלת תורת החסידות (עם שחרורו ממאסר של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל ה"תניא" והשו"ע, מייסד חסידות חב"ד, בשנת תקנ"ט). אז, לאחר התרחשות הנס, החלה התגלות תורת החסידות במידה נרחבת ומקיפה, ובאופן שכל אחד ואחד יוכל להבין בשכלו (חכמה, בינה ודעת) את פנימיות התורה ונשמתה, כפי שזו מתבטאת בתורת החסידות.
ידועה השאלה: מדוע דווקא בדורות האחרונים התגלה אור מיוחד במינו זה, ולא בדורות הקודמים? ישנן שתי תשובות על כך:
א. התגלות החסידות באה להאיר ולדחות את החושך הכפול והמכופל שהתגבר באופן מיוחד בדורות האחרונים, דורות של "עקבתא דמשיחא" (תקופה שחז"ל חזו וניבאו את החושך והירידה הרוחנית העצומה שבה).
ב. כשם שלפני כניסת השבת נהוג לטעום ממאכלי השבת (רמז לדבר: "טועמיה - חיים זכו") כך גם בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח, לפני כניסת "יום שכולו שבת", מופיע הארה "טעימה" של פנימיות התורה, שתתגלה בשלימותה על-ידי משיח צדקנו.
אולם, שתי תשובות אלו נראות לכאורה, סותרות זו את זו: מצד אחד מוסבר כי גילוי החסידות מטרתו להילחם נגד התגברות החושך ומצד שני - יתרון שמתקרבים אל הגאולה.
הסבר הדבר: החידוש של י"ט כסלו הוא - "יפוצו מעיינותיך חוצה". ביטוי זה מציין כי המעיינות עצמם מופיעים ומתגלים בכל פרט ופרט בתוך ה"חוצה" ולא רק משפיעים עליו מרחוק. ענין זה מתבטא בכמה מישורים:
א. פנימיות התורה ("סתים דאורייתא" - הנסתר שבתורה) מתאחדת עם החלק הנגלה שבתורה ובתוכו ממש.
ב. פנימיות היהודי ("סתים דנשמתא" - הנסתר שבנשמה) האמונה ו"קבלת-העול" שלמעלה מן השכל, מתאחדת עם הנגלה שבנשמה, כך שגם בתוך ההיגיון והשכל - חודרת ומורגשת הבחינה שלמעלה מן השכל.
ג. הצדיקים ראשי בני ישראל, שהם ה"פנימיות" של כללות עם ישראל (הנמשל ל"קומת אדם שלימה", שה"ראש" שלו הם הצדיקים גדולי ישראל) מתאחדים עם המוני ישראל (עם הופעת החסידות החלו גדולי ומנהיגי ישראל "לרדת" ולהתאחד אחדות מליאה עם המוני העם בעניינים הרוחניים והגשמיים, עם כל יהודי בכל מצב שהוא נמצא בו, עד כדי "טיפול" בענייניו הגשמיים והושטת סיוע ועידוד בכל התחומים).
ד. ה"פנימיות" שבעולם, האור האלוקי שלמעלה מן הטבע, מתגלה בתוך העולם ובמציאותו הרגילה, הניכרת בשכל האנושי. כל ה"התאחדויות" הללו של "פנימיות" ו"חיצוניות" נעשו על-ידי תורת החסידות כפי שהדברים מוסברים בתורת החסידות.
כיצד "מצליחה" החסידות לחבר דברים נפרדים, לכאורה, ששונים זה מזה? הדבר מתאפשר, על-ידי הסגולה של החסידות לגלות את ה"עצם" שבתורה, העצם שבנשמה, והעצם שבעם ישראל ובעולם. ההבדל והשוני בין "פנים" ל"חוץ" מתבטל כאשר מופיע העצם של הדבר, שכן ההבחנות וההבדלים בין הדרגות השונות, נובעות מבחינות ודרגות הרחוקות יותר מהעצם. ביחס לעצמותה של הנשמה היהודית. למשל, אין הבדל בין פנימיות לחיצוניות, וכך גם ביחס לעצמותה של התורה וכו'.
עצמותו האמיתי של דבר מתגלה לעינינו רק כאשר אותו הדבר מצליח להופיע במקום שאינו מקומו הטבעי והמתאים לו. לגבי אותן הדרגות שהן מתאימים וטבעיים להתגלות תופעה מסוימת, שם בולטים וניכרים ההבדלים בין פנימיות הדבר לחיצוניותו, אך כאשר אנו רואים התגלות תופעה מסוימת דווקא היכן שאין המקום מתאים לתופעה זו, הרי שהדבר מתאפשר רק על-ידי כך שכאן מתגלית עצמות התופעה ולא ביטוי התופעה החיצוני. לכן, למשל, כדי שגם ביהודים "נידחים", שהם בבחינת "חוצה", יתגלו וייראו "מעיינות". הירושה של אבותינו הקדושים, שהיא ה"נקודה" היהודית והאמונה הבסיסית שבכל יהודי, צריכה להתגלות ולהופיע עצמותה של הנשמה היהודית.
עצם ואמיתיות המציאות של כל הנבראים כולם, הוא עצמותו ומהותו כביכול, של הקדוש ברוך הוא, ורק בחינה עצמותית זו מסוגלת להגיע אל הדרגות הנחותות ביותר של "חוצה". זהו גם הקשר בין שני ההסברים לסיבת הופעת פנימיות התורה בגלוי בדורות האחרונים: "עצם" פנימיות התורה מתבטא דווקא בזה שהיא מאירה במקום החושך, מקום שאינו "כלי", לכאורה, לגילוי זה. לפיכך, כאשר מגיע הזמן, ערב הגאולה, לטעום מתורתו של משיח, פנימיות התורה, מתבטא הדבר בד-בבד בתקופה של שיא הגלות, תקופה של חושך כפול שכן זה עניינה של פנימיות התורה, לחדור ולהאיר את החושך הגדול ביותר באור עצמותה של התורה, כפי שזו מתבטאת בתורת החסידות.
ההוראה והמסקנה שעלינו ללמוד מכך למעשה: עלינו לקבוע עיתים ללימוד תורת החסידות, שהוא תורתו של משיח. ועל-ידי כך נאיר את חושך הגלות שבו אנו שרויים, עד שנזכה לקיום היעוד של "לילה כיום יאיר" עם ההתגלות האלוקית שתהיה בגאולה השלימה בביאת המשיח במהרה בימינו.
